ציפור משונה: מונולוג של אמא לעובר שהיא נושאת

אחד הדברים היפים שספרות יודעת לעשות הוא למשש את הקו הדק שבין שפיות לשיגעון. הרי במובנים מסוימים, כולנו לכודים בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, שבאופן מובנה איננו תואם בדיוק את המציאות. אבל סיפורים מסוימים מתרחקים ממנה יותר מסיפורים אחרים, ובכך כבר נודדים אל מחוזות אי־הדעת. במערכת היחסים הסבוכה הזו, שבין הממש והבריא והאפשר ובין כל מה שמתפרק בפנים, עוסק ספר הביכורים של טל נוימן.

הטקסט הוא מונולוג לילי שנושאת ערבה, הדמות הראשית, באוזני התחלת החיים שמתפתחת בבטנה. בגוף ראשון ובשפה ציורית להפליא היא צוללת אל עברה. הסיפור נע בין שני צירי זמן עיקריים. האחד הוא השנה האחרונה (לא כתוב איזו, אבל הייתי מהמרת על איפשהו בשנות ה־2010 המאוחרות), ובתוכה סיפור ההיכרות והזוגיות בין ערבה ליואל, אמן מתוסבך. השני הוא קיץ 1998, שבו הגיבורה הייתה בת 13 וחוותה אהבה ראשונה ואת ההידרדרות במצבה הנפשי של אחותה הגדולה והנערצת, מאיה. לשני הסיפורים תפאורה שונה: הסיפור הקרוב בזמן מתרחש על רקע ירושלים הגשומה, הצלולה, הקרירה. סיפור הילדות קורה ברחובות אשקלון ועל חוף הים שבה, עם אחוזי לחות גבוהים ותיאורי חום שיגרמו לקורא להזיע.

המרכיב הראשון שעולה מהספר, עוד לפני שהקורא מספיק להכיר את הדמויות או להבין את קצה העלילה, הוא השפה. הסגנון של נוימן פיוטי, הכתיבה ויזואלית מאוד, והתיאורים מלאי צבע וממשות. יואל, דמות הגבר הראשית, הוא אמן פלסטי, והכותבת מעמיקה בתיאורי הציורים ותהליכי העבודה שלו בצבע. אבל גם כשהיא מתארת דברים אחרים, יומיומיים יותר, ניחוח האמנות והפיזיות נח עליהם. צירופים רבים, כמעט בכל עמוד, מכילים איכות פואטית רבה, ולא הופתעתי לראות שעורכת הספר היא משוררת – ילי שנר.

ים הדמעות של אשקלון

הדחיסות והמשלב הגבוה מייצרים אסתטיקה גבוהה, שנעה על הציר שבין המילולי לציורי. מנגד, הם הופכים את חוויית הקריאה למאתגרת מעט. אף שהכתיבה קולחת ולעיתים כובשת, היא מורכבת. הקורא קצר־הרוח וחסר־הזמן יצטרך להשקיע קשב על מנת לפצח את המעטֶה ולשקוע בספר. אם יעשה זאת הוא יתוגמל בהיזכרות כמה יופי יש לשפה העברית לתת.

אחד הדברים שעשויים היו להפוך את הקריאה בספר לזורמת יותר, הוא עבודה אחרת עם ציר הזמן. ביקורת נפוצה על הספרות היפה העברית היא שיש בה הרבה עושר שפתי, עידון, עומק ורגש, אבל אין בה הרבה עלילה. כאן העלילה דווקא קיימת. מערכת היחסים בין ערבה ליואל מתפתחת שלב אחר שלב. הכול כתוב ומתואר: המפגש הראשון בתערוכה שבה הוא הציג עבודה. החלום הראשון שלה עליו. היא מגיעה לאסוף אותו משדה התעופה אחרי תערוכה בחו"ל. הנשיקה הראשונה. טיולים משותפים ברחובות רחביה. החדר שאסור להיכנס אליו. הסוד שהוא לא מגלה, שלבסוף נחשף. כל החומרים קיימים, אבל אצל הקורא לא מצליח להצטבר מתח, כיוון שהסוף ידוע מראש. נקודת הפתיחה של המונולוג של ערבה היא היותה לבד, ועל כן הקורא (לפחות הקוראת שהיא אני) לא מצליח להיות מושקע בהצלחת הקשר ביניהם.

לא רק הסוף הסופי ידוע מראש. גם בהתפתחויות המינוריות יותר של העלילה, כמעט לכל תפנית יש הטרמה. "זה היה אביב קשה, האביב שבו עברנו לדירה ההיא. אביב של חמסינים, לחות איומה, ושני דברים נוספים שקרו. התאהבתי בפעם הראשונה, ואיבדתי את מאיה. כל כך הרבה פעמים איבדתי את מאיה, כל פעם אחרי עוד התקף". הציטוט הזה לקוח מעמוד 37, כך שכאשר בעמודים הבאים הקורא פוגש את אליהו, הוא כבר יודע מה יקרה ביניהם. הוא גם יודע איך זה ייגמר, כי גם הסוף הזה מוטרם. כשמצבה של מאיה מתנדנד על עוביו של החוט בין מציאות לדמיון, הקורא לא מחזיק את עצמו על קצה הכיסא כדי לדעת האם היא תצליח לשמור על שפיותה או לא, כי הוא כבר פגש את הסוף 150 עמודים לפני כן. כמובן, לא כל ספר חייב להיות ספר מתח, ואפשר לעשות הרבה דברים תוך כדי עבודה עם הנודע, אבל אני לפחות חשתי פספוס; עד שיש עלילה, היא מפורקת לצורה שבה קשה לפגוש אותה.

חלק גדול מקסמו של הספר נעוץ בדמותה של מאיה. האחות היפה שגדולה בארבע שנים מערבה, ושחלקים גדולים מאישיותה של ערבה נובעים מהקשר ביניהן. בילדות המוקדמת שלהן, מאיה הייתה מספרת לערבה סיפורים על העולם. ערבה הפעוטה לא לגמרי ידעה להבחין בין נכון ללא נכון, ונתנה לסיפורים לסחוף אותה אל עולם סוריאליסטי שבו הגבולות בין מציאות לדמיון מיטשטשים – שיקוף יפה של התהליך שמאיה תעבור מאוחר יותר. למשל, כשמאיה מספרת לערבה על הדיכאון אחרי לידה שאימן עברה אחרי לידתה של האחרונה, היא מספרת שדמעותיה מילאו את הים של אשקלון עד שהוא עמד להציף את הרחובות, וראש העיר הגיע אליהן כדי לבקש שתפסיק לבכות. סיפור נוסף ששבה את ליבי היה על ילדה שחולמת לעוף, וענן אכן בא לאסוף אותה שתרחף איתו, אבל היא לא יכולה להתרומם מעליו כי היא כבדה מדי. בסוף הילדה צריכה לוותר על זיכרונותיה כדי להצליח להמריא.

והנה אחד במלואו, שתתענגו גם: "בקצה הרחוק של הקשת חיה מכשפה לבנה. בכל ערב היא גונבת חלומות מבני אדם. אנשים מתעוררים ולא מצליחים להיזכר על מה חלמו. היו זוכרים עצב או תקווה או אהבה, אבל לא זוכרים למה. את החלומות המכשפה הייתה תולה לייבוש על הקשת, כי חלומות נוצרים בתוך שק הדמעות, אז הם תמיד רטובים... פעם בא צייד שחור שרצה להחזיר לבני האדם את החלומות. הצייד יצא במסע לעבר הקצה של הקשת, אבל בכל פעם שהתקרב היא התרחקה עוד. בסוף הוא נשכב, מותש, באמצע שום מקום, ללא מים וללא אוכל. את החלום האחרון שלו, רגע לפני שמת, המכשפה הלבנה לא גנבה. היא קצת אהבה את הצייד, אתה מבין?"

הדמות של מאיה ססגונית ומסוכסכת. היא יפהפייה וכולם רוצים בקרבתה, אך היא נעולה בתוך הסיפור של עצמה, שאליו היא יכולה להכניס רק את אחותה הקטנה. היא מתחילה לראות ציפור שלא נמצאת שם, וללכת בעקבותיה למקומות – לרוב בלילה, לרוב מסוכנים. ערבה מצטרפת לפעמים למסעות האלה, מהוססת ומכושפת בה בעת. העמדה שלה מול עולמה הפנימי הסבוך של אחותה יוצרת זווית מבט ייחודית וחדה. הייתי שמחה אם המחברת הייתה נותנת לדמותה של מאיה קצת יותר זמן מסך, במקום ההשתלטות של דמותו של יואל, שבכנות קצת עצבן אותי.

סיפור על אחווה וחושך

תופעה צדדית מעט בספר שמצאתי מסקרנת היא אינפלציית החרדים. לא ספרתי, אבל מופיעים לפחות חמישה תיאורים של מפגשים עם חרדים – לעיתים כתיאורי רקע, לעיתים כקריטיים להתרחשות. בספר על אנשים חילונים שנכתב בידי סופרת דתית־לאומית, מצאתי את העניין הזה מפתיע מעט. באחד מהמפגשים האלה, אדם שמחלק חוברות יהדות מספר לערבה את הסיפור של רבי נחמן על התבואה המשוגעת – סיפור נפלא שאכן אינני יודעת איך אפשר לכתוב ספר על שיגעון בלעדיו.

תחושה שהמחברת מפליאה לתאר היא חידלון. בשלב מסוים של חייהם המשותפים, ערבה ויואל נכנסים להשתבללות פנימית בדירתו. הוא נשאב לעבודתו האמנותית, היא נשאבת לעבודה על הרומן שלה, וקשריהם אל העולם הרחב מתערערים. הימים נדבקים זה לזה, השעות מתערבלות, וגם כאן נוצרת היטשטשות בין ממשות לחלום. השפה הפנימית של ערבה שירתה את התיאורים הללו היטב.

במובנים מסוימים, זהו ספר על היתכנותן של מערכות יחסים. אם העולמות הפנימיים של בני האדם כה שונים זה מזה, האם ניתן בכלל לתקשר? האם אפשר ליצור קשר שיכול להיות לו עתיד? האם יכול להיווצר מפגש? הספר עונה על השאלה הזו שתי תשובות סותרות, בצורה ובתוכן. ברמת התוכן, כמעט כל מערכות היחסים מסתיימות ללא מפגש ממשי, לפחות לא כזה שיכול להחזיק לאורך זמן. בין יואל לערבה עומדים סודות, דמויות משנה נוספות נפרדות מבני זוגן, ואפילו זוג הקשישים המושלם מסתיר בתוכו סדק.

אבל המערכת הצורנית של הספר מספרת סיפור אחר. עולמה הפנימי של הדוברת נשען על שפה עשירה, מרובת הקשרים, רוויית דימויים, חלומית לפרקים. עצם פעולת הקריאה, שבמהלכה האדם האוחז בספר נכנס אל נפשה של הדמות הבדיונית דרך השימוש יוצא הדופן שלה במילים, הוא סוג עמוק של מפגש. במהלך ההאזנה למוזיקליות של המשפטים המתגלגלים, הקורא מוצא את עצמו מכיר את הגיבורה עמוקות, על אף מורכבותה והסתירות הפנימיות שבתוכה. מתוך כך עולה שדווקא כן קיימת האפשרות לשוחח.

"ציפור משונה" הוא סיפור על אחווה שמתחבא בתוך סיפור אהבה. תמצאו בו שימוש מענג בעברית, דמויות שקל לאהוב ולשנוא, והרבה ציורים במילים ובצבע. השפה המורכבת ומבנה העלילה המאתגר אולי ישאירו קוראים מסוימים מבחוץ, אך אלה שייכנסו ירוויחו. אסתכן בשימוש בדימוי השחוק מדי – שגם המחברת מסתכנת בו – ואגיד שכל עוד איננו ציפורים, אולי ספרות היא אחד המקומות האחרונים שבו אנחנו יכולים לעוף.