ההקצנה של העולם הבודהיסטי מחזירה אותנו ליהדות

שני דפוסים שכיחים בסיפורים על ישראלים המגיעים למנזרים בודהיסטיים: אלה שראו שם ניסים ונפלאות, הגיעו לתודעת־המעֵבֶר ומצאו את היכולת להתגבר בריכוז הרוח על מגבלות הגוף; ומנגד אלה שעשו את כל הדרך לשם כדי לגלות שהכול נמצא בעצם אצלנו: בתורה, בחסידות, בקבלה, בתורת הנבואה. את שתי הגישות הללו אפשר לומר שהרומן  שלפנינו כולל – וממילא, בהיותן סותרות, גם קצת שולל.

כי אכן, הרומן מתאר באותנטיות וברוב יופי והעמקה את חיי המנזרים הללו ואת עיקרי המשנָה הנלמדת בהם בשתיקות, במנטרות, ברמזים, במשימות. הגיבור, בן דמותו של המחבר, הוא שכיר במשרד עורכי דין ישראלי (קרן האמיתי רואה חשבון), ובמקביל מורה לאמנויות לחימה, הרפתקן, אצן ואיש ספורט אתגרי. הוא מגיע לנפאל ולצפון הודו כדי להשתלם בבודהיזם, הנראה לו תחילה מחוז חפץ. העלילה שואבת אותו ממקום למקום, ממנזר למערה, בסדר עולה של נידחוּת, וזאת משום שהוא עולה על עקבותיו של כתב־קודש בודהיסטי עתיק, מסתורי ומסעיר, "סוּטרת השליחות", הנוגע לאפשרות לגבור על חוקי הטבע.

אבל כבר בהתחלה מגיע הגיבור למסקנה שהבודהיזם איננו מה שסיפרו לו. שהבודהיזם כפי שהוא מוצג במערב, כפילוסופיה ושיטת תרגול רוחני, הוא גרסה לחלשים. שמדובר בדת שכתביה הפנימיים ומסורותיה נוקשים וקנאיים ואי־רציונליים. זה לא גורם לו לעזוב אלא להפך, להתגלגל עוד ועוד למעלה ופנימה, מתוך תערובת אישיותית של ספקנות, חקרנות והרפתקנות. וכך, בהדרכתם של אנשי הסוד שבמנזרים, הוא מחלץ מתוכו יכולות רוחניות וגופניות מרשימות, וחוזה ביכולות פנטסטיות אף יותר של אנשי סוד אלה. ברקע עומדת אפילו האפשרות לרקע משותף לאותם קדמונים בודהיסטים שמסופר עליהם בסוטרת השליחות ול"בני האלוהים" שבספר בראשית.
וכך אנו מגיעים, מתוך אותה תערובת של השתאות ודחייה שהגיבור מפגין כלפי הבודהיזם, אל לב מודל "האוצר שמתחת לגשר" שהזכרנו. שכן ככל שמסעו של הגיבור מעלה הילוכים, כך קורים שני דברים: הסיפור עובר אל מחוזות הפנטזיה ויכולות־העל, ולשונו ומחשבתו של המסַפר נאחזות בעולם המושגים היהודי. מסורות הפלא השונות, היהודית וההודית, משתרגות בעולם מושגים אחד ומתגלות, לאו דווקא במוצהר וביודעין, כעולות מאותן צורות חשיבה ודמיון. קבלת האותיות של ר' אברהם אבולעפיה, הפרדס והאַל תאמרו מים מים של ארבעת התַנאים, ועוד ועוד, צצים ועולים בתפיסות הסוד הבודהיסטיות.

כך קורה, למשל, שסצנת השיא של הרומן, התקדשות למעמד־העל שבסוטרת השליחות, היא סצנת עלייתו של משה להר סיני, בצירוף עלייתו להר נבו. היסודות הלא־יהודיים המובהקים המצויים בה אף הם, שהם מעין פנטזיה מוקצנת על שאיפות ההתאיינות וההתעלות הבודהיסטיות, מוסיפים לה בעיקר ממד מעורר חלחלה. מסקנתו של הגיבור היא לראות את עולם הסוד כפרדס, שאפשר לתעות בו וללקט בו, ולא כ"דרך". זו מסקנה יהודית שכדי להתגלגל אליה חושף לנו המחבר עולם בודהיסטי מוקצן, מבעית ומופלא גם יחד.