פרופ' דוד הנשקה הופך כל אבן כדי להסביר את היסודות של התפילה

אורח החיים היהודי מבוסס במידה רבה על התפילה – בין התפילה האישית בעת צרה ושמחה, ובין תפילות הקבע המארגנות את סדר היום היהודי. לא בכדי זכו תולדות התפילה ונוסחיה למקום מרכזי בספרות המחקר.

חיבורו הגדול של פרופ' דוד הנשקה, על שני כרכיו, מבקש "להעמיד את מחקר התפילה על בסיס ניתוח מפורט של החומר התלמודי, לפי דרכי המדע התלמודי המעודכן". מכיוון שהדיון מתבסס על ספרות חז"ל, הוא אינו כולל את כל מה שמצוי כיום בסידור התפילה שלנו, אלא דן רק ב"פרקי יסוד" בענייני "תפילות הקבע". הספר בנוי מארבע חטיבות: ברכות (בעיקר ברכת הכוהנים שנהגה במקדש, וברכות המצוות); מצוות קריאת שמע וברכותיה; הקריאה בתורה; תפילות הקבע (בעיקר תפילת העמידה).

הדיונים בכל סוגיה ארוכים ומפורטים. די לציין את הסעיף בן 26 העמודים שבו דן המחבר במה שהוא אינו דן בו בספר ("משהו על החסר מן הספר"). חלק זה עשוי היה להיכתב כהערת מבוא קצרה המבהירה שהספר מתמקד בתפילות הקדומות הנזכרות במשנה, אך המחבר מקדיש דיונים עשירים במקורות כדי להבהיר את איחורם של חלקי התפילה שאינו דן בהם. כך למשל, דיון בן שמונה עמודים נועד להראות שמקורם של "פסוקי דזמרה" אינו נעוץ בתקופת התנאים, בניגוד לדעת חוקרים שסברו כך. תת־סעיף זה הוא למעשה מעין מחקר עצמאי הדן בכל המקורות העוסקים בפסוקי דזמרה, תוך דיון בספרות התורנית והמחקרית הענפה בעניין.

הנושאים שלהם אכן מוקדש הספר נידונים, כמובן, בפירוט ובארכנות רבה יותר. כך למשל, למעלה מ־200 עמודים עוסקים ב"מפעלם של חכמי יבנה במיסוד מסגרות התפילה", ונידונות בהם משניות וברייתות המעידות על התפילה בזמנם של חכמי הדור שלאחר החורבן. מקורות אלה נבחנים מכל ההיבטים הכרוכים בהם – דיונים טקסטואליים, השוואת מקורות, דיונים פרשניים והלכתיים, ודיון בספרות המחקר הענפה.

לחוד וביחד

במסגרת זו לא נוכל לסקור אפילו את עושר הנושאים הנידונים בספר; אסתפק אפוא בהצגה חלקית מאוד של שתי סוגיות מרכזיות. כידוע, זמן ייסודן של תפילות הקבע אינו ברור כל צרכו. היו חוקרים שראו את היווצרות תפילות אלו כמהלך התפתחותי־הדרגתי שהחל בראשית ימי הבית השני, והיו שראו אותן כיצירה שנוצרה "יש מאין" בדור שאחרי החורבן, וכתגובה לחורבן. מן העובדה שבכל המקורות שמזמן הבית השני אין רמז לתפילות קבע, הסיקו חלק מן החוקרים שבימי הבית לא נהגו תפילות קבע, וכי אלה נוצרו רק לאחר החורבן. עם זאת, כמה מקורות בספרות חז"ל עוסקים בתפילות עוד בימי המקדש. חלק מן החוקרים ביטלו עדויות אלו וטענו שהן מאוחרות ואינן מקוריות. בניגוד להם טוען הנשקה ש"שיקול דעת זהיר לא יבטל עדויות אלו כלא היו, אלא יבקש לשלבן עם העדויות החיצוניות המנוגדות" (עמ' 906).

מתוך שילוב של המקורות החיצוניים עם ספרות חז"ל, קובע הנשקה שאכן היו נוסחי קבע עוד בשלהי ימי הבית השני, אלא שאלה היו מוגבלים בעיקר לחוגי החכמים ולא נפוצו לכלל הציבור. הנשקה מראה שכל העדויות על תפילות־קבע־קדומות בספרות חז"ל מתייחסות אך ורק לתפילת שליח הציבור, ואין בהן התייחסות לתפילת היחיד. מתוך הבחנה זו הוא מבאר ומטעים את עניינן של משניות וברייתות המתייחסות לימי הבית השני או לדור יבנה, סמוך לאחר החורבן. יתרה מזו, הנשקה מראה שמלכתחילה "תפילת הציבור" הוגדרה רק כאשר שליח ציבור התפלל בקול רם בנוכחות הציבור, שכן רק מעמד שכזה הופך את המתפללים לחטיבה אחת. לעומת זאת, תפילת הלחש של יחידים רבים מוגדרת כתפילת "יחיד" ולא כתפילת ציבור.

ההבחנה הזו מובילה את הנשקה לאתר גם את שורשיה של התפילה, וכאן הוא חוזר למחלוקת האמוראים הידועה האם התפילות תוקנו על ידי האבות או שתוקנו כנגד קורבנות התמיד, בבוקר ובערב. מחלוקת זו, הוא כותב, "נתפרשה לנו כמחלוקת ביסודה של התפילה האם שורש התפילה הוא ביחיד המבקש להתפלל לבוראו, כתפילת האבות, או שמא נתפסה התפילה כעבודת הציבור המצטרפת לעבודת התמיד, שהוא קרבן ציבור המופקע מן היחיד" (עמ' 908).

הבנה זו, שראשיתן של תפילות הקבע נוצרה כתפילת ציבור, מבארת את העובדה שלתפילת ערבית אין חזרת הש"ץ, "שהרי חזרת הש"ץ עניינה תפילת הציבור, ולערבית אין יסוד ציבורי; אין היא עומדת כנגד קרבן ציבור אלא כנגד רצונו של היחיד להתפלל בבוא הלילה" (עמ' 909). הבחנה יסודית זו בין שני סוגי התפילה חוזרת בספר כהסבר לתופעות נוספות, כמו מחלוקות התנאים בעניין זמנן של התפילות (ראו הסיכום בעמ' 1164 ואילך). תפיסות יסוד אלה לא השתמרו בתקופת התנאים המאוחרת ובתקופת האמוראים, וכתוצאה מכך הובנו המקורות בדרכים חדשות ונפסקו הלכות בהתאם.

למה דווקא שמונה־עשרה

הפרק הרביעי של הספר מבקש לעמוד על המבנה הקדום של תפילת העמידה. במסגרת הזו נתמקד בשני קשיים ידועים. הראשון קשור למספר הברכות. הכול יודעים שהתפילה מכונה "תפילת שמונה־עשרה", אך בפועל אנו מתפללים כיום תשע־עשרה ברכות. פער זה נדון כבר בסוגיית התלמוד, וחזר ונידון בדבריהם של חוקרי התפילה שפירשוהו באופנים שונים, ואף הבחינו בין המסורת הארץ־ישראלית למסורת הבבלית של התפילה.

הקושי השני קשור להגדרת שלושת החלקים של תפילת העמידה: שלוש הברכות הראשונות מוגדרות כ"שבחו של מקום", ואכן בכך הן עוסקות. הברכות האמצעיות, אלה שבין "חונן הדעת" ל"שומע תפילה", עוסקות בבקשות פרטיות ולאומיות, שהמדרש קורא להן "צורכם של ישראל". הקושי הגדול מתמקד בשלוש הברכות המסיימות את התפילה. ברכות אלה מוגדרות כ"שבחו של מקום", ואף נמשלו לעבד שלאחר שביקש בברכות האמצעיות "פרס מרבו", הרי שבאחרונות הוא "דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו". הבעיה היא ששלוש הברכות האחרונות – ברכת עבודה, ברכת מודים וברכת שים שלום, אינן תואמות את ההגדרה הזו.

על כך כותב הנשקה: "דא עקא, מראשית מחקר התפילה כבר הוצג הקושי החמור שבכך: ברכה אמצעית של חטיבה זו, ברכת ההודאה, אכן ממלאת את הציפיות לאופי של חיתום, כי לאחר בקשותיה של החטיבה האמצעית, ברכת ההודאה היא ההולמת ביותר לשמש סיום לתפילה. אבל הברכה הראשונה בחלק זה, ברכת העבודה, וכן הברכה האחרונה, ברכת השלום, הרי מוסיפות צרור של בקשות – והללו כבר אין כאן מקומן" (עמ' 914-913).

ההצעה של המחבר, על רגל אחת, היא שברכת עמידה המקורית שנהגה עוד בימי הבית אכן הסתיימה בברכת ההודאה, ואילו ברכת השלום נוספה בשלב מאוחר יותר. המחבר מציע שבסופה של תפילת העמידה הקדומה, כלומר לאחר ברכת ההודאה, אמרו הכוהנים ברכת כוהנים ובכך הסתיימה התפילה. קביעה זו תואמת את פשטות לשונה של המשנה העוסקת בברכות האמצעיות של ראש השנה, שלאחריה מסיים החזן "ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים". לאור קביעה זו מבאר המחבר בין השאר גם את תפקידה של ברכת כוהנים בסוף התפילה, את הסיבה שבגללה נוספה ברכת השלום, ואת מספר ברכות העמידה.

הסבר זה של מבנה התפילה, כמו החיבור כולו, מושתת על ניתוח מבוקר של מקורות חז"ל, וביסוד הדברים מובע אמון בהיסטוריוּת של מקורות אלה. לדברי המחבר אין סיבה לפקפק בעדותם, ואין גם סיבה לפקפק בייחוס מימרות לחכמים שבשמם הם באים (אלא אם יש הוכחות חד־משמעיות לכך). עם זאת, העובדה שמקורות חז"ל הגיעו אלינו בעריכה מאוחרת יחסית, מובילה את המחבר לנסות לחלץ רבדים קדומים, או "משנה קדומה", כלומר עדויות על תקופות קדומות יותר. ניסיונות אלה מובילים בהכרח להצגה של הוכחות ודאיות לצד הצעות והשערות, והמחבר משתדל להבחין בכתיבתו בין הוודאי ובין המשוער.

"שני דינים"

מטבע הדברים, רשימה קצרה זו איננה יכולה לעשות צדק עם ריבוי הנושאים ותתי־הנושאים שבספר. במהלכו נידונים מאות מקורות מספרות חז"ל ופזורות בו הערות ותובנות בסוגיות שונות, הן בענייני תפילה הן בענייני הספרות התורנית לכל מרחביה. כך אפשר למצוא בו דיונים על ההבדל המושגי בין "ברכה" ל"תפילה"; הגדרה מחודשת של המושג "בין הערביים"; הערה על שיטת תיקוני הזוהר בעניין תפילת ערבית של שבת; דיון על הגר"א ושאלת פשוטה של משנה; דיון מתודולוגי בדרכו של הרב י"ד סולובייצ'יק ועוד ועוד.

בכריכה האחורית מופיעות כנהוג מילים אחדות על המחבר, "בוגר ישיבות ומגיד שיעור, משמש פרופסור לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן...". התיאור הזה, על כריכת ספר שרואה אור בהוצאה אקדמית, מלמד על תפיסתו העצמית של המחבר, שרואה עצמו בראש ובראשונה כ"בוגר ישיבות ומגיד שיעור" בישיבות, ורק לאחר מכן "משמש פרופסור לתלמוד". צורת הצגה זו עשויה ללמד משהו גם על סגנון הכתיבה של הספר.

כאמור, הספר כתוב באריכות ובוחן את המקורות ביסודיות רבה, תוך שהוא הופך בדרכו כל אבן ומתייחס למקורות בהעמקה ובפירוט. התחושה שלי בעת הקריאה הייתה שאני קורא (או שומע) שיעור ישיבתי. כך, פרק אופייני בספר יכלול הצגה של מקור, דיון במפרשים הקלאסיים, הצבת קשיים על ההסברים, הצעת דרך פתרון של חלק מן החוקרים, הצגת קשיים על דבריהם, הצעה שהעלו חוקרים אחרים והקשיים בה, והצעת הפתרון של המחבר עצמו. דרך זו מאפיינת את המבנה של "שיעור כללי" בישיבות בדורות האחרונים. לעיתים אפשר לשמוע אפילו את אותה תרועת ניצחון האופיינית ל"מהלכים" ישיבתיים, שבאה עם הצעת ההסבר הפותר את הקשיים.

ייתכן שאפילו ההבחנה היסודית שהוצעה לעיל בין שתי התפיסות של התפילה עשויה להזכיר את המבנה הלמדני האנליטי של "שני דינים", שההבחנה ביניהם באה לפתור קשיים העולים מסבך הסוגיות. ואם כך, "בוגר ישיבות ומגיד שיעור" איננו רק תיאור ביוגרפי אלא גם חלק ממאפייניו המהותיים של הספר. גם עושר המקורות מדברי אחרונים ואחרוני אחרונים – מחקירות של ראשי ישיבות ליטא, דרך פוסקי הדורות האחרונים ועד להנהגות של מקובלים וחסידים – אינו רווח כיום אצל חוקרי ספרות חז"ל הקדומה, אם כי היה נפוץ יותר אצל גדולי החוקרים בדור שעבר, שראו את עצמם כחוליה בשרשרת הדורות של פרשני התלמוד, ישנים גם חדשים.

סוף דבר: לפנינו ספר עשיר, מלא וגדוש בניתוחים מאירי עיניים לסוגיות חז"ל בענייני התפילה, ובו חידושים והצעות פרשניות בפינות השונות של תולדות התפילה. העושר הגדול והפירוט הנרחב מצריכים לימוד ועיון, ויפה עשה המחבר שבסוף כל פרק או חטיבת פרקים הוסיף "סיכום ומסקנות", שבהם הציג את עיקרי טיעוניו. סיכומים אלה מסייעים לראות את המכלול שמעבר לפרטי הפרטים. זהו ספרו הרביעי של המחבר, ויש לקוות ולאחל לו שיזכה להמשיך להעשיר אותנו בתורתו ובמחקריו.

פרופ' עוזיאל פוקס הוא ראש החוג לתורה שבעל פה במכללת הרצוג, ומלמד במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר־אילן