יאיר יעקובי מצחיק אותך כשהוא מתאר את החיים כמו שהם

יש שני סוגים של סטנדאפיסטים. הראשון בונה את החומרים שלו על מה שקל: בדיחות על אוטומט. משחקים על סטריאוטיפים שחוקים, קצב מהיר, מחוות גוף מוגזמות ושורת מחץ שתפורה כך שתצחיק גם אם לא נקשיב למה שנאמר לפני כן. אלו מכוונים תמיד אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, מתוך תפיסה שהעיקר הוא לגרום לקהל לצחוק, לא משנה איך. הסוג השני נדיר יותר: של אלו המאמינים שגם הומור יכול להיות חכם, שלא צריך לצרוח כדי להצחיק. הם סומכים על האינטליגנציה של הקהל, מתעניינים בניואנסים ויודעים לבנות בדיחה כמו סיפור – עם קצב, דמויות ותפנית מדויקת שמגיעה בדיוק ברגע הנכון. הסטנדאפיסטים האלה מצחיקים אותך בלי להתעלם מהשכל ומהחשיבה אלא דווקא כי הם מפעילים אותם. יאיר יעקבי הוא ללא ספק מהזן הזה. הוא מצייר את החיים כפי שהם - ואתה מוצא את עצמך צוחק, כי הוא קלט את זה לפניך.

ספרו החדש של יעקבי (כן, ההוא מאנדרדוס), "לא כזה סיפור", הוא אסופה של טורים קצרים שפרסם ב"בשבע". הכישרון הגדול שלו הוא לראות את מה שכולנו חיים לידו – רק בלי לתת עליו את הדעת. ניסיונות כושלים להשכיב ילדים לישון, עימותי שווא עם האישה או סתם הרצון להיבלע לתוך הסמארטפון לשעה שקטה – יעקבי שולה את הרגעים הקטנים שהופכים למצחיקים בטירוף כשהם מועברים בעדשות הנכונות.

ואי אפשר להתעלם מהערך המוסף - הזווית המגזרית. יעקבי לא מתנצל ולא מסתיר את שייכותו, אלא משתמש בה על־מלא: החבר שמזמין אותך לבנות סוכה כשכל מה שאתה רוצה זה לברוח, סיפורי דייטים והורים־לחוצי־חתונת־בן, והאימה הגדולה של מחבר הספר - הסיוט המכונה "קבלת שבת בפלג המנחה", שאליה הוא נאלץ להיחשף כשהוזמן לחברים המקבלים שבת מוקדם, מה שמשאיר לכל העולם שעה נוספת עם הסמארטפון כשאתה צריך להתנתק ממנו. יעקבי מפזר ביד רחבה שיבוצים מקראיים ותרבותיים, שלא תמיד לגמרי נחוצים – אבל איכשהו, גם כשהם מופרכים, הם מתקבלים באהבה. אולי כי הוא עצמו יודע, ומודיע מראש, שהשיבוץ הוא מחלתו. נדמה כי שיבוצים אלו הם סימן ההיכר של כתיבתו, וטוב לכל כותב שיהיה לו כזה.

כמו בטורי ההומור הקלאסיים, שיאי הספר מגיעים כשהוא לוקח סיטואציה רגילה ודוחף אותה עד הקצה: הקייטנה המאולתרת שהוא מארגן עם ילדי השכנים הופכת למופע קומי רב־משתתפים, כשלחם עם שוקולד הופך למעדן בריאות וזמן מחשב לתוכנית לימודים חווייתית, תוך שמירה על מטרת־העל: זמן ישיבה נינוחה על הספה, בלי ילדים מסביבך.

"לא כזה סיפור" הוא, על הדרך, גם לא כזה ספר. מתוקף היותו מקבץ קטעים הומוריסטיים הוא לא רומן, לא ספר עיון, ואפילו חלקי הספר השונים לא באמת יוצרים הרגשת רצף או הקשר כלשהו. אבל הוא כן הצצה חכמה ומצחיקה לנפש החיה של מגזר שלם, ולמוח חד שמבין שצחוק הוא הדרך הכי טובה לספר את הסיפור, גם כשזה לא כזה סיפור.