אישה יהודייה מנסה להציל ילד שחור מבית חולים לחולי נפש

סיפורה של קהילה מעורבת־אתנית מזכיר לכולנו את הגזענות החברתית המובנית, זו הגלויה וזו הנסתרת מהעין

מחאה למען זכויות שחורים בנשוויל, טנסי, 1964 | AP

מחאה למען זכויות שחורים בנשוויל, טנסי, 1964 | צילום: AP

תוכן השמע עדיין בהכנה...

ספרו החדש של ג'יימס מקברייד לוקח אותנו לחצר האחורית של ארה"ב בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. מקברייד עושה שימוש במוצאו המיוחד, כבן לכומר אפרו־אמריקני ואם יהודייה שהתנצרה, ומשתמש בכל המרכיבים הללו בעלילה המתרחשת בעיירה פוטסטאון, ובעיקר בשכונה המוזנחת ביותר שלה, צי'קן היל, שבה חיים יהודים, שחורים ומהגרים, בקבוצות שונות ומובחנות עם יחסי גומלין מורכבים.

העלילה נפתחת בשנות השבעים, כאשר בבאר נטושה מתגלה שלד מלפני עשרות שנים ועליו קמע מוזר בעברית. הבלשים באים לחקור את היהודי האחרון שנותר בעיירה, זקן שעבר את גיל שמונים, מתוך ניסיון להבין מה קרה ואף לעצור אותו כחשוד. שמו של אותו יהודי, מלאכי, שנכתב גם במקור באותיות עבריות, רומז משהו לגבי ההמשך.

עשרות שנים אחורה אנו מתוודעים למושי לאדלו, בעל מועדון הופעות מצליח. מושי מתחתן עם צ'ונה, בתם של בעלי המכולת בשכונה ששמה הסימבולי הוא "מכולת שמיים וארץ".

הכי מעניין

ללא

| צילום: ללא

במרכז העלילה עומד המאמץ העילאי של צ'ונה להסתיר את דוֹדוֹ, ילד שחור חירש ואילם שהתייתם. מסיבות שבימינו כבר קשה להבין, הרשויות רוצות לקחת אותו למוסד ידוע לשמצה, שכמוהו ככלא. לילד יש קרובים והוא מתפקד, וברור שבימינו לא הייתה לו שום בעיה להשתלב בחברה, אבל הוא יתום ושחור, והימצאותו בעיירה מציקה למישהו יותר מדי. צ'ונה מגינה בגופה, פשוטו כמשמעו, על הילד. הוא בתורו מנסה להגן עליה בחזרה אך נפצע, נתפס ונכלא.

הקהילה לא שוכחת את דודו, אבל חילוץ מהמוסד הוא כמעט בלתי אפשרי ומצריך שיתוף פעולה בין קהילות שחושדות זו בזו ולקיחת סיכונים אישיים מול הממסד, המשטרה ואפילו הקו־קלוקס־קלאן.

מקברייד מעניק לנו הצצה אינטימית לסיפורה של עיירה שהיא מיקרוקוסמוס לאמריקה כולה. לכאורה יש שוויון זכויות, אנחנו בפנסילבניה ולא באלבמה, אבל גזענות, אנטישמיות ודעות קדומות הן משהו שפשוט נולדים איתו. החברה היררכית מאוד, החל ממשפחות המייחסות את עצמן לנוסעי המייפלאואר, ייחוס שכמובן אין לו על מה לסמוך, ומשם כלפי מטה. לצופה מהצד קבוצת היהודים, או השחורים, תיראה הומוגנית, אבל מקברייד מבהיר את מה שבימינו קצת נשכח – שגם יהודי אירופה היו מובחנים ביניהם ואין דינם של יהודים מליטא, רומניה וגרמניה זהה. כך גם אצל השחורים, ההיספנים והלבנים. בעיירה הקטנה כולם יודעים בדיוק מה ומי כל אחד, והיכן הוא ממוקם בסולם.

סיפורי המשנה וקווי העלילה מנפחים מעט את הספר וחורגים מהעלילה הראשית, אך מעניקים לנו מידע ותמונה מלאה יותר על החיים באותה תקופה. ברקע מגיח מפעם לפעם אותו "מלאכי". השם רומז לאליהו הנביא, אולם אפיוני הדמות מזכירים גם את "אחשוורוש היהודי הנודד" של סטפן היים, ונראה שיש כאן שילוב בין השניים.

המאבק להצלת הילד דודו הוא מופת של אנושיות, סביב מטרה שנראתה חסרת סיכוי באותן שנים. המוסד שאליו נלקח הוא בית חולים לחולי נפש, מקום שיש בו בעיקר התעללות בחולים, ושלמי שנכנס אליו אין כמעט סיכוי לצאת. לעזרתו של דודו מגיע חולה קשה אף יותר, שגם לו אין דבר עם מחלות נפש אלא שיתוק מוחין, וגם הוא מגן על דודו בגופו השבור, לאחר ששניהם פיתחו ידידות מופלאה.

מקברייד מציג בספרו את אלו שנלחמים עבור חסרי הסיכוי, ובאחרית הדבר מזכיר אישים ומוסדות אמיתיים שהיוו השראה לסיפור. אפשר לקרוא לחלק הזה בסיפור "כמה שווים חייו של ילד שחור יתום ונכה". תשובתו של מקברייד לשאלה המטלטלת הזו יהודית לחלוטין: כל אדם הוא עולם ומלואו.