רבי נחמן זיהה מראש את כשלי הקפיטליזם

רבי נחמן מברסלב, כך מקובל לומר, הוא הוגה אישי להפליא. יוסף וייס, מראשוני חוקריו החשובים, טען שכל הגותו של רבי נחמן מהווה פירוש לאישיותו המורכבת, טענה שהזינה מחקרים רבים וחשובים שהתמקדו בדמותו המופלאה. אלא שהתמקדות זו גרמה במידה רבה להחמצת חלקים חשובים של הגותו, כמו הביקורת החברתית הגנוזה בה. ספרו של גדעון אלעזר מנסה להשלים את החיסרון הזה, והוא עשוי לפתוח שלב חדש במחקר ברסלב.

מרתק לראות שביקורתו החברתית של רבי נחמן נגעה להתפתחויות תרבותיות שאיש לא חזה בימיו. הוא מבקר בעמקות רבה את העידן המודרני, מבלי שראה אותו כלל. רבי נחמן חי בפינה נידחת של אוקראינה, ודווקא משם היה אולי היחיד בדורו שחזה את ניצחונה המוחלט של המודרנה, אבל גם את נזקיה. כבר בזמנו טען שהעידן החדש יגרום למגפה של אומללות, ניכור וחוסר משמעות. אכן, כפי שנכתב בספר שלפנינו: "האמירה שרבי נחמן הקדים את זמנו היא נדושה, אבל מפעימה".

הספר מתמקד בסיפור "מעשה מבעל תפילה", אחד הארוכים והמורכבים שב"סיפורי מעשיות", ומראה את הביקורת הגלומה בו על הקפיטליזם וממילא על החברה המודרנית בכלל. מתוארת בו חברה, "מדינת הממון", הנשלטת על ידי הערצת הממון ובעליו. בחברה זו, מי שיש לו סכום כסף מסוים נחשב לאדם, מי שאין לו הוא בעל חיים (לפעמים אריה, לפעמים ארנבת – תלוי בעומק דלותו), ומי שיש לו סכום גבוה באמת הוא כבר כוכב או אל. וממילא, מה יותר טבעי מלהקריב בעלי חיים לאלים?

לאחר ההתפעלות מיכולתו של אדמו"ר חסידי, שהשכלתו תורנית צרופה, לראות את כשלי הקפיטליזם בחדות שגם אנחנו מתקשים לא פעם לראות, כדאי להקשיב לניתוחו את מקורה הנפשי־תרבותי של תאוות הממון, וההבדל שבינה ובין יתר התאוות.

הנה כך מספר רבי נחמן: פעם היה מלך ולו פמליה ענפה. היו לו אישה ובת, היו לו גיבור, וחכם, ואוהב נאמן, ועוד אנשי חצר. לאחר שהבת נישאה לגיבור ונולד להם תינוק, פרצה רוח סערה ובלבלה את כל הסדרים: בני הפמליה התפזרו בעולם ונעלמו מעין כול, וגם המלך עצמו נעלם. הסערה שפיזרה את פמליית המלך פגעה גם בעולם שמחוץ לחצר. סדרי החברה הישנים, עם האמונות שהחזיקו אותם, נפגעו קשות. בני המדינה נחלקו לקבוצות שחיפשו ערכים חדשים ודרכים חדשות לבניית חברה. כל קבוצה בחרה בערך כלשהו כמרכז חייה: זו בחרה בכבוד, זו במיניות ובניאוף, זו ברצחנות וזו בחכמה, והיו עוד. כל "כת" יצרה סדרי חברה מקיפים כדי לבטא את הערך העומד ביסודה, ובחרה במנהיג שיוביל אותה לאורו (בתיאור המנהיגים מתגלה יכולתו הסאטירית של רבי נחמן במלוא גאוניותה, מומלץ לקרוא במקור).

יותר גרועים מהרוצחים

קל לראות שסיפורן של הכתות אינו אלא סאטירה על האידיאולוגיות הרבות שהטביעו את חותמן על העידן המודרני. לפנינו אמירה הגותית מרתקת: המלך – כמו רוב המלכים בסיפורי רבי נחמן, וכמו שמקובל במסורת היהודית לדורותיה – מייצג את הקב"ה, וממילא הפמליה מייצגת את האידיאלים העליונים שלפיהם הוא מנהיג את עולמו (ה"ספירות", במינוח הקבלי). נמצא שהאידיאולוגיות המוזרות הממלאות את עולמנו נובעות כולן מהיעדרו של המלך, שבעקבותיו כל אחת מהן מנסה להתחבר לספירה זו או אחרת: ואכן, בהמשך הסיפור עוברות כל הכתות האלה תהליך מרתק, שבו הן מתוודעות למקור העליון של כיסופיהן (כת המיניות, למשל, מוצאת את בת המלך ומקבלת אותה כמלכתה. כת החכמה מוצאת את חכם המלך, ואילו כת הכבוד מוצאת את המלך עצמו וממליכה אותו עליה).

היה אפשר לצפות שגם "מדינת הממון" תעבור תהליך כזה, ותתחבר למקור העליון של ערכיה. שהרי המלך הוא מקור השפע החומרי, כשם שהוא מקור כל תענוג או ערך אחר. היינו מצפים שמדינת הממון תמצא את איש החצר המבטא את ערכיה, ותעבור מסלול תיקון דומה ליתר הכתות. אלא שכאן רבי נחמן מפתיע שוב: לטענתו, יש הבדל מכריע בין מדינת הממון ליתר הכתות. נפילתם של אוהבי הממון עמוקה יותר, וקשה יותר לתיקון: "מכל התאוות אפשר להוציא את מי שנפל לתוכן, אבל מי שנפל לתאווה זו של ממון אי אפשר בשום אופן להוציאו משם". מה הופך דווקא את תאוות הממון לעיקשת והרסנית כל כך?

כדאי לחזור להקבלה ההיסטורית: הכתות מייצגות את תקופת "האידיאולוגיות הגדולות", שחלפה לה זה מכבר. מדינת הממון, לעומת זאת, מתארת את עולמנו שלנו, עולם הקפיטליזם הפוסט־מודרני. יש להטות אוזן היטב: רבי נחמן טוען, כבר בראשית המאה ה־19, שהקפיטליזם הפוסט־מודרני הוא הרסני יותר מכל האידיאולוגיות שקדמו לו, אפילו מהכת שבחרה ברצחנות. כדי להבין זאת, צריך להעמיק הרבה יותר במשמעות הממון.

ואכן, יש הבדל יסודי בין התשוקה לרווחי הון ובין כל תשוקה אחרת. כל התשוקות, ללא יוצא מהכלל, הן הגזמות ועיוותים של צרכים אנושיים בסיסיים. תאוות האכילה, המין, הכבוד – לכולן יש מקור נפשי עמוק שאי אפשר לדמיין חיים ראויים בלעדיו. כדי שהמלך, הקב"ה, יתגלה בחיי האדם, חייב האדם לדאוג למילוי צרכיו הגופניים, החברתיים והנפשיים. הנפילה העמוקה של הכוחות האלה היא ניתוקם מ"חצר המלך" ומהמשמעות הכוללת של החיים. ממילא, תיקונם הוא קישורם מחדש למהלך החיים הראוי, המגלה את כבוד מלכותו של הבורא.

לא כן תאוות הממון: הכסף אינו צורך נפשי אמיתי. בעידן הפרהיסטורי לא היה שום דבר הדומה לו. ביסודו הוא אינו אלא סמל מופשט למספר הנכסים החומריים שבידנו. זו הסיבה שמכל התאוות, תאוות הרווח לבדה אינה יודעת שובע. אפשר להתמלא מאוכל עד ש"אי אפשר להכניס פירור", אך תאוות הממון היא אינסופית. אין לה שום גבול טבעי.

כל התאוות החומריות הן צרכים טבעיים ובריאים שנפלו לתפיסת עולם חומרנית, אבל תאוות הממון היא החומריות עצמה. היא מעמידה את עצמה כתחליף למלך האמיתי, ולכן היא בלבד יכולה לכבול את האדם והחברה ברמה שאף תאווה אחרת אינה יכולה לעשות זאת. "הממון והמרדף אחריו", כותב אלעזר, "מתקשר למה שר' נחמן מכנה 'היכל התמורות' – המקום בו העולם מתחפש ומעלים בתוכו את הא־לוהות' (עמ' 202). דווקא משום כך, לדבריו, ההתמודדות נוגעת בשורשי ההוויה ממש. ההתגברות על התאווה הזו היא המפתח לגאולה, לא פחות: "דווקא משום ריחוקו, הממון מאפשר חדירה אל עומקה של הבריאה באופן ששאר הכתות אינן מאפשרות כלל' (עמ' 203).

כל הרעיונות האלה ועוד נמצאים בספרו העשיר של אלעזר, והם מובילים, לדעתי, את מחקר רבי נחמן למחוזות חדשים ופוריים.

ד"ר ברוך כהנא הוא פסיכולוג קליני, ממייסדי מכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית