היצירות הראשונות של גוסטב פלובר מלמדות שגאונות היא על זמנית

גאונות היא על־זמנית, ותמיד גם תוצר תקופתי. אם היא אמיתית ולא כוזבת, ניתן להבחין בה מבעד לשכבות הזמן, להעריך, להתפעם. זה המקרה עם שתי הנובלות של גוסטב פלובר, "זיכרונותיו של מטורף" ו"הלווייתו של דוקטור מתורן", שמתפרסמות לראשונה בתרגום לעברית

"זיכרונותיו של מטורף", היצירה המשמעותית מבין השתיים, היא דיוקנו העצמי של פלובר כנער, וידוי אוטוביוגרפי שכתב בגיל שבע־עשרה ושבמרכזו עומד סיפור אהבתו הנכזבת וחסרת הסיכוי של הנער למריה. מקור ההשראה לדמותה היא אליזה פוקו, אשת איש ואם שהייתה מבוגרת מפלובר ב־11 שנים והיוותה השראה גם לרומן מאוחר יותר שלו, "החינוך הסנטימנטלי".

פלובר מתאר כיצד הגיע מילדותו החולמנית וממחוזות האינסוף אל המדרגה התחתונה של הניהיליזם; אל הכפירה באהבה, באל ואפילו באמנות. הנובלה נכתבה ב־1838 והנרטיב בה לא לגמרי קוהרנטי. לעתים נדמה שהיא פואמה לירית מקוטעת על אהבה, התפכחות וייאוש קיומי, מעין ביטוי לא מסונן של ייסורי נעורים – מה שהופך אותה למרתקת, אך לפגומה באותה מידה.

פלובר עצמו מציג אותה כך: "יצירה שאינה דנה בצפונות לבו של האדם ולא בתלבושות מימי הביניים, לא בא־לוהים ולא בשטן, אלא ספר על מטורף, כלומר על העולם, אותו אוויל הסובב בחלל כבר מאות שנים ולא התקדם אפילו צעד אחיד".

המספר הוא דו־קולי. הן צעיר מיוסר הנמחץ תחת משקל ציפיותיו הלא ריאליות מהמציאות, והן בחור מבוגר יותר שמעלה זיכרונות ומנסה להפיח בהם חיים, אף שרוב הזיכרונות הם כרוניקות חסרות מעוף, כמעט נטולות חיים או תנועה דרמטית, ומהולים מדי בהרהורים פילוסופיים ולהגים רטוריים - לרוב לא ממש עמוקים - על האינסוף הערטילאי או על קיומה של הנשמה, והכול תוך מערבולת של רגשות, שלא לומר טורנדו. כמעט כל זיכרון מגיע למסקנה מייאשת: "תשישות גדולה נפלה עלי; הטלתי ספק בכל, צעיר הייתי, וזקן. לבי נחרש קמטים, ובראותי זקנים שעודם חיים, חדורי התלהבות ואמונה, פרצתי בצחוק מר על עצמי, הצעיר כל כך וכבר מפוכח מאשליות החיים, מרוקן מאהבה, מתהילה, מא־לוהים, מכל שהווה ומכל שעתיד להיות" (עמ' 15).

הסגנון הלירי מורגש לעיתים כחסר מעצורים. הקינות המלודרמטיות והסבל של המספר באות לידי ביטוי במונחים כל־כך מוגזמים, עד שהדבר גובל לפעמים בפרודיה עצמית. בד בבד, יש גם רגעים רבים של כתיבה מבריקה, מסחררת, ברוח התקופה, עם המון "הו! אה!", סימני קריאה, פאתוס ומלודרמטיות, ותיאורים ארוכים של דמויות; מריה מתוארת מכף רגל ועד ראש. הביטוי הרגשי הגולמי הוא סימן היכר של הספרות הרומנטית, שהפכה את רגישות המחבר ובדידותו הקיומית של האמן לסוג של פולחן, כנגד הרציונליזם של הנאורות.

מפורקת ומרתקת

על פניו, איננו יודעים הרבה על המספר. גם ההגדרה "מטורף" היא גנרית ובינארית מדי, ויוצרת מראש מערך ציפיות. הרי ספרות קיימת במתחם האפור שבין שפיות לטירוף. לא ברור גם למה בעצם הוא מטורף; האם משום שהוא סובל מסיוטים ואהבה נכזבת, או שמא הוא רק מתבגר מבריק אך נורמלי שרגשותיו עולים על גדותיהם, עוד מתבגר טרגי, טוטאלי ומלא רחמים עצמיים. מדוע לכל הרוחות הוא מייסר את עצמו ללא הרף?

"אני רוצה אפוא לכתוב את קורות חיי, אילו חיים! החייתי אמנם? אני צעיר, בפניי אין קמטים ובליבי אין תשוקה" (עמ' 12), הוא כותב, ומיד קופץ לאותו מספר מבוגר יותר: "הייתי נער ואהבתי את כל המוחש: איש אני, ואינני אוהב עוד דבר" (עמ' 14). הקפיצות בין תקוות חסרות פרופורציות לייאוש מוחלט הן הקואורדינטות הליריות של המונולוג. כמעט בכל רגע ליבו הולם והדם עולה לראשו. כמו נביא זעם שרוב הזמן לא ברור כנגד מה הוא יוצא ומה הוא מציע כתחליף, הכותב פשוט זועק את מררתו, והגאונות באה לידי ביטוי באופן שבו השכלתנות הפלוברית מתנהלת מול הוולקניות הרגשית, למשל במשפטים כגון: "מחשכים מקיפים אפוא את האדם מכל עבר; הכל ריק, והוא מבקש משהו קבוע; הוא מתגלגל במרחבי הערפל שבהם יבקש לעצור, הוא נלפת בכל והכל נבצר ממנו; מולדת, חירות, אמונה, א־לוהים, מוסר, את כל אלה נטל לעצמו והם נשמטו מידיו" (עמ' 59). לחלופין, ישנם משפטים מלאי יופי העומדים בפני עצמם: "יש נשים שהרגשתי ביפי נפשן ממרחק חצי פרסה, רק על פי דרכן להביט בגלים" (עמ' 37).

הרדיפה האובססיבית שלו אחר le mot juste, המילה המושלמת, שאפיינה את כתיבתו המאוחרת של פלובר, עדיין לא מפותחת כאן במלואה. על מטרתו כתב בין היתר: "אני חפץ בדבר שאינו צריך לא לביטוי ולא לצורה, טהור כבושם, חזק כאבן, חומק כשיר, שיהיה כל אלה ובה בעת לא כלום מהם".

במקום זאת, הפרוזה זורמת ללא מבנה מגובש, כמו סדרה של רשומות ביומן. אפשר אומנם לראות זאת כבחירה אמנותית המשקפת את מחשבותיו הכאוטיות של המספר, ומסמנת את ניסיונותיו המוקדמים של פלובר לנווט בצומת של רומנטיקה וריאליזם. אף שהיא מרתקת, היא גורמת לנובלה להרגיש מעט מפורקת ומתפתלת, נטולת איזונים ואירוניות (שפלובר ילהטט בהם בכתביו המאוחרים יותר). היא מציעה הצצה למאבקים המוקדמים של אמן שבסופו של דבר יחולל מהפכה בצורת הרומן.

תצוגה של קטנוניות

היצירה השנייה, "הלווייתו של דוקטור מתורן", שנכתבה כאשר הסופר היה בן 19, קצרה יותר וכבר כתובה בסגנון המוקפד המאפיין את יצירותיו המרכזיות של פלובר. אומנם היא לא מלוטשת ושאפתנית כמותן, אך ניתן לראות כאן את העין החדה בכל הנוגע לפרטים ואת החוד הסאטירי המרהיב של עטו.

הלוויית הדוקטור הופכת לתצוגת קטנוניות והבלות של הבורגנות בעיירה הקטנה. בדרך הפלוברית הטיפוסית, חגיגיות המוות ניצבת לצד הטריוויאליות של הדאגות האנושיות. תושבי העיר, שנאספו לכאורה להתאבל, מודאגים יותר ממעמד חברתי, מראה חיצוני ויריבויות אישיות.

ברבות מיצירותיו תיאר פלובר את הבורגנות הזו כאינטרסנטית, רצופת יומרות סרק ומלאת צביעות, אבסורד וסתירות פנימיות. מתורן עצמו נעדר במידה רבה מהנרטיב; הוא קיים יותר כסמל מאשר כדמות ממומשת במלואה. היעדר זה מחזק את הרעיון שהמוות הוא בסופו של דבר אירוע חברתי של אלו שנותרו בחיים. הריאליזם הפלוברי ניכר בתיאורים העשירים ובתצפיות המדויקות על האדם, וגם בטקטיקת השיח העקיף שמאפשרת חשיפת הלכי הרוח של הדמויות, טכניקה שהוא שכלל ברומנים המאוחרים שלו.

כך, אחרי שנתיים בלבד, ניתן לראות איך פלובר כבר השיל מעליו כל סממן של רומנטיציזם. הניהליזם, שהיה כמו גידול נעורים להגני בנובלה הראשונה, וניסה לנסח את עצמו דרך הפרץ הרגשי, הופך בנובלה השנייה לבוגר יותר, מבטא ספקנות עמוקה כלפי המטרה האנושית, המוסר וערך השאפתנות. בעתיד הוא גם ישמש תשתית מהותית לאקזיסטנציאליזם של אלבר קאמי וז'אן פול סארטר.

לחייו של דוקטור מתורן אין משמעות, כפי שלחייה של אמה, הדמות הראשית ביצירתו הדגולה ביותר, מאדאם בובארי, לא תהיה. מה שיש הן רק אשליות שאנשים נאחזים בהן – אהבה רומנטית, קידום חברתי, שאפתנות אינטלקטואלית - שנועדו לחשוף את הריקנות האולטימטיבית שלהם.