קובי לץ פוטר מעבודתו, ולא בפעם הראשונה. אימו סבורה שעליו למצוא עבודה רצינית, אלא שקובי חולם להיות ליצן. היא חושבת שליצנות זה לא רציני, והתשובה שהוא משיב לה – "אם זה היה רציני, אף אחד לא היה צוחק" – מהדהדת לאורך כל הספר: האם הומור הוא דרך מילוט מהמציאות, או שמא דווקא עדשה צלולה במיוחד להתבוננות בה?
קובי מוצא עבודה כמנקה במתקן שיגור חלליות, ויום אחד, בעת שהוא מנקה את חדר ההלבשה של האסטרונאוטים, הוא מתפתה למדוד חליפת חלל. בדיוק אז נכנסת אסטרונאוטית שמזהה אותו בטעות כאחד מאנשי הצוות, מזרזת אותו לעלות לחללית, ומשם הכול משתבש לתפארת: טעויות ניווט, איבוד מסלול ומסע אל מעבר לחלל החיצון, רחוק מעבר למה שהתוכנית המקורית ייעדה – לנעוץ דגל באדמת הירח ולחזור.
המהלך כולו מדגיש את תחושת הזרות של קובי, שאינו שייך לשום חלק מן המערכת: לא לצוות, לא לשפה הפיקודית, לא להיגיון ההנדסי שמוביל את המשימה. גם כשהמפקד מורה לו לעצור, קובי לא מבין מה עליו לעשות. תחושת הניכור מגיעה לשיאה כאשר החללית נתקלת בעשרה חייזרים המכונים "צנוניות החלל", שפותחים בעימות קולני עם אנשי הצוות בנוגע לשאלה מיהו החייזר כאן – כל צד טוען שהאחר הוא החייזר.
הכי מעניין
| צילום: ללא
דווקא בנקודת השבר הזו מגיע הרגע המכונן של הסיפור: קובי, חסר ההכשרה והסמכות, מפעיל את הכלים היחידים שברשותו – ריקוד, שיר והומור – ומצליח לשבות את לב החייזרים והאנשים כאחד. בשיא המריבה הוא פוצח במונולוג שירי שמתחיל בווידוי אישי, ממשיך כביקורת חברתית ומסתיים בקריאה פילוסופית־אוניברסלית: "כָּל אֶחָד הוּא חַיְזָר בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ / כָּל אֶחָד הוּא חַיְזָר בְּלֵב הַיְּקוּם".
השיר הוא לב הסיפור ומאפשר לקוראים להבין: החייזרים, האסטרונאוטים, האנשים שעל הקרקע – כולם במידה מסוימת מיישרים קו עם ציפיות החברה שלהם ולא עוצרים לשאול מה תפקידם או מדוע הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים. ההומור אינו רק אמצעי הישרדות אלא דרך לפרק את השיפוטיות, את הדרישה ל"נורמליות", את המוסכמה לגבי מי שייך ומי לא.
כמו בספריו הקודמים, ינץ לוי עושה שימוש מתוחכם באבסורד כאמצעי לחשוף אמיתות. הפארסה שמתרחשת בחללית – האיומים הגרוטסקיים והטיפשות של הדמויות "הרציניות", כמו המפקד שמתחיל לסרוג כדי להירגע – בונה סצנה המזכירה לעיתים את הסלפסטיק של צ'פלין.
האיורים של מנחם הלברשטט מלווים את המהלך הזה בנאמנות קומית יוצאת דופן. הדמויות גדושות הבעה, מלאות גיחוך, ומטעינות את הסיפור בהגזמה ותזזיתיות.
העלילה הפרועה טומנת בחובה אמירות על זהות, קונפורמיות ועל כוחו המרפא של הצחוק, ומציעה כתב הגנה על השונות וקריאה מחודשת בהגדרה של מהו "מקצוע", מהו "ייעוד" ואיפה באמת נמצאת הגאולה, אם לא בליצן שמחזיר את החללית הביתה.
הספר, הראשון בסדרה חדשה של לוי, מנוקד ומתאים לילדים בגיל ראשית הקריאה, אך מכיל בתוכו שכבות עומק שגם קוראים מבוגרים ימצאו בהן עניין רב.