סיפורם של המהגרים מווייטנאם שנקרעו בין אמריקה לקומוניזם

"וַהֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְּעָה בִּי / דָּמִי מַמְשִׁיךְ עֲדַיִן לְהִשְׁתַּקְשֵׁק בְּדַפְנוֹתַי / גַּם אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הֻנַּח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ / וַהֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְּעָה בִּי / רוּחוֹת זְמַן רַב עַל אֲבָנִים". כך כתב יהודה עמיחי, שעלה ארצה מגרמניה עם משפחתו כשהיה בן 11. הוא מתאר הגירה לארץ זרה כחוויה מטלטלת של חוסר רגיעה, מועקה שרודפת כל החיים.

כל יצירה על מהגרים נושאת בחובה פוטנציאל דרמטי, והספר "הפליטים" מממש אותו. החל מהעקירה מהמולדת, דרך ייסורי ההשתלבות, ועד הקשיים בקהילת הגולים המקובצת. שמונת הסיפורים בקובץ עוסקים בנשים, גברים ומשפחות בצל חוויית הפליטות בעקבות נפילת סייגון, ההגירה לארצות הברית והמפגש עם תרבות המערב. הסיפורים מתרחשים בעבר ובהווה, בעיקר באזור המפרץ בקליפורניה, שם התמקמה רוב הפזורה הווייטנאמית הגולה.

הסיפורים מקוריים מאוד - הן בכתיבה הרעננה שמנערת את האבק מעל הדימויים, הן בדמויות הרבגוניות, ובעיקר בזכות העלילות הבלתי צפויות: סופרת צללים מתמודדת עם רוחות פרא מהעבר; מושתל־כבד מבקש להודות לקרובי משפחת התורם; פרופסור דמנטי שוכח את שמה של אשתו; ובעלת מכולת הנתבעת לתרום להפלת המשטר הקומוניסטי בווייטנאם.

הסופר האמריקאי ממוצא וייטנאמי, וייט תאן נוון, אחד הקולות החדשים והמעניינים של הספרות האמריקנית, כתב את הסיפורים על פני תקופה של עשרים שנה. הוא נולד ב־1971 בדרום וייטנאם הפרו־מערבית; ב־1975, עם נפילת סייגון בידי מדינת צפון וייטנאם הקומוניסטית, נמלטה משפחתו לקליפורניה. זו היצירה השנייה שלו שרואה אור בעברית; קדם לה רומן הביכורים "האוהד", שזכה בפרס פוליצר ואף עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה בשם "נאמנות כפולה".

סיפורת היא אמנות הנמסרת בזמן. לכן, סיפור קצר טוב מוסר את המידע ההכרחי להבנת הסיפור באופן מדוד, ושותל בחשיפה איטית רמזים מטרימים גם לרבדי המשמעות העמוקים. כך קורה, למשל, בסיפור "נשים שחורות עין", שבו סופרת צללים פוגשת את אחיה המת, שהציל את חייה מפיראטים במהלך המנוסה באוקיינוס. בעזרת רוחו של אחיה היא נזכרת באירועים הטראומטיים שהתחוללו על ספינת הפליטים. בעוד בתחילת הסיפור תוהה המספרת "האם אין זה צחוק הגורל שדווקא אני נעשיתי סופרת צללים שמעבירה את חייה בכתיבה על רוחות הרפאים של אחרים", בסוף הסיפור מקצועה הופך להיות מוצדק לגמרי: הסופרת בחרה לספר את סיפורם של אחרים משום ששנים רבות חייתה כמתה מהלכת, והדחיקה את האירועים. "גם את מַתְּ אז", הוא אמר, "את פשוט לא יודעת את זה".

סיפור מכמיר לב לא פחות, עוסק בפרופסור דמנטי שאינו זוכר את שמה של אשתו המטפלת בו במסירות. ליבה נחמץ בכל פעם כשהוא קורא לה "אינג", כשמה של אהובתו האחרת. בסוף הסיפור, לא רק שאשתו מקבלת עליה את שמה של אהובתו הקודמת, היא גם מבינה מהי משמעותה של האהבה: "היא תהתה מה היא יודעת, אם בכלל, על אהבה. לא הרבה, כנראה, אבל מספיק בשביל לדעת שאת מה שתעשה בשבילו עכשיו היא תעשה שוב מחר ומחרתיים וביום שלאחר מכן".

ההיסטוריה השסועה של וייטנאם נגללת בין אסופת הסיפורים, שרובם עוסקים בחוויות של ניכור, תלישות וזרות שמפעפעות גם למשפחה הגרעינית. סיפורה של המדינה שנקרעה בין השלטון הקומוניסטי למעורבותה של ארצות הברית, ונחצתה לצפון וייטנאם ולדרום וייטנאם, בא לידי ביטוי בעולמן השבור של הדמויות. את היחס המורכב כלפי אמריקה ותרבותה אפשר למצוא בכל הסיפורים, וגם בדיאלוג המתומצת והכואב שמנהלים אב ובת בזמן שהם מבקרים בווייטנאם: "את לא מקומית," אמר קארבר, "את אמריקאית"; "זאת בעיה שאני מנסה לתקן".