אני המשיחה: שירים חצופים ועוכרי שלווה על בריאות הנפש

יש ספרים שניגשים אל הקורא לאט, מציעים לו מילים קטנות, שיבלע, וכשהפיתיון כבר בגרון מושכים אותו פנימה, אל מלכודת הדפים. "אני המשיחה", ספר שיריה הראשון של גפן מרגלית כנעני, אינו אחד מאלה. הוא לא מעמיד פנים שלוות, לא מסווה את הסערה האצורה בו. כבר בעמודים הראשונים הוא שופך על הקורא כמויות מרוכזות של המטען שהוא נושא. הישירות הזו מייצרת אפקט מהמם, כשהמילים הולמות בפניו של הקורא. יהיו כאלה שיסגרו את הספר בשלב הזה, ויהיו שיתמסרו אליו, יסתחררו איתו.

הספר אינו מחולק לשערים, ומקשת השירים האחת הזו תורמת לאווירת העומס שהוא מייצר. הנושא שעולה מתוכו הוא עולם בריאות הנפש, על סבכיו ומוצאותיו. שירים מסוימים עוסקים בנושא בגלוי, מזכירים ביטויים כמו "חולי נפש" או "מחלקה סגורה". אחרים מבטאים זאת באופן השימוש שלהם בשפה.

השפה של כנעני מבלבלת: מצד אחד השירים מובנים, קריאים להפליא ומכילים איכות מוזיקלית מתגלגלת, זורמת, מחליקה על הלשון. מנגד השפה מפורקת, והשימושים הלא סטנדרטיים לוכדים היטב את האזור האפור שבין שפיות לשיגעון. למשל, המשוררת עושה שימוש לא אחיד בפסיחות. בחלק מהשירים יש פסיחה אחרי כל מילה, ושירים אחרים מעומדים בצורה של פסקאות שלמות. גם השימוש הנרחב בחזרות מייצר תחושה מעגלית, סחרור שאין לו התחלה ואין לו סוף, וקשה להניח בתוכו רגל או למצוא בתוכו מוצא. שאלת המוצא חוזרת גם בתוכן של השירים. הנה ציטוט שאהבתי: "דֶּלֶת שֶׁלֹּא מְחַבְּרִים לָהּ יָדִית הִיא קִיר".

איני יודעת אם אוכל לכנות את השירים של כנעני "יפים" במובן הפשוט של המילה. הם חצופים ועוכרי שלווה. יש בהם שנאה לא מרוסנת, בעיקר כלפי גברים פוגעים, ועיסוק דתי סוער, בוער, לא מתפשר. המפגש של המשוררת עם דמות האל הוא אינטנסיבי, רווי התגלות, תובעני. לצד הברקים והרעמים, מופיעים לפרקים גם דימויים מעולם קליל יותר, קריצות משועשעות: "לַכְּבִיסָה אֵין נְטִיּוֹת אָבְדָנִיּוֹת / הִיא לֹא תִּתְלֶה אֶת עַצְמָהּ".

הנפש ומבוכיה הם נושאים שהשירה עוסקת בהם רבות, ועל כן קשה לחדש בהם. הספר הזה עושה זאת לעיתים בצורה מבריקה, ולעיתים פחות. "הַגּוּף כְּמוֹ בֶּגֶד שֶׁשָּׂמִים עָלָיו בְּגָדִים", כותבת המשוררת, ובספר הזה נראה שהיא רוצה לפשוט את הגוף ולהניח מול הקורא, או מול עצמה, צורה מזוקקת של פְּנִים. זה לא טקסט שהמפגש איתו פשוט, אבל הוא בהחלט כתוב היטב.

וּבַלַּיִל הֶחָרֵד הַהוּא / כָּל הָעִיר הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם / וְכָל קִיר הָיָה כֹּתֶל. / וְכָל כֹּתֶל הָיָה דֶּלֶת. / כָּל סִפְרֵי הַשִּׁירָה סִדּוּרִים / וְכָל שִׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי תְּפִלָּה. / כָּל מִטָּה בְּבֵיתִי מִזְבֵּחַ / וּמֵרֹאשׁ גּוּפִי עַד קָצֵהוּ / הָיוּ אֵיבָרַי קָרְבָּן. // כָּל בֶּכִי שֶׁבָּכִיתִי / הָיָה עַל הַחֻרְבָּן. // וְאִם אֶשְׁכָּחֵךְ גֶּפֶן / זֶה כִּי אָשׁוּב לְהִשְׁתַּמֵּשׁ / וְאִם אֶשְׁכַּח יְרוּשָׁלַיִם / זֶה כִּי אָשׁוּב לְתֵל אָבִיב. / עַד אָז / אֲסִירַת צִיּוֹן / לֹא אֲבַקֵּשׁ דָּבָר / מִלְּבַד / הָאֱ־לֹהִים.