שנת שירות: יצירה יפה שבמרכזה טרגדיה שאיש לא אשם בה

"שנת שירות" נותן מקום של כבוד לשתי אוכלוסיות לא מאוד נפוצות בספרות המקומית: בנות השירות הלאומי ותלמידי החינוך המיוחד. זה איננו הספר היחיד שמציב את האוכלוסיות הללו במרכז (למשל אופיר, גיבורת "חרשתא" של יהודית קגן, היא בת שירות), וזה לא הדבר היחיד שיש לומר עליו. ועדיין מדובר בבחירה מרעננת, בעיקר כי ניכר שקודיש כתבה על עולמות שהיא מכירה את הדי־אן־איי שלהם לעומק. היא חודרת לניואנסים הזעירים שמתחת לפני השטח, וזו, הרי, ליבת הספרות, יותר מהעלילה הרשמית.

מעל לפני השטח, העלילה עצמה כמעט בנאלית: אפרת, מורה לחינוך מיוחד, מתגוררת ביישוב בהרי ירושלים. היישוב הדמיוני הוא סך כל קלישאות היישוב הדתי הגנרי: השכנה החטטנית, הוועדה היישובית, הערבות ההדדית וחוסר הפרטיות. כל החבילה. אפרת נשואה למתן, ויש ביניהם פערים בתחום הדתי. אל הכיתה שאפרת מחנכת מגיעה בת שירות בשם שירת־ים, שפורצת את המחסום בין העבודה לבית, משקפת לשאר הדמויות את עצמן, ובאופן כללי עושה בלגן.

שירת־ים היא הגיבורה הרשמית של הספר, וזו ששנת השירות שלה מעניקה לספר את שמו ואת המסגרת שלו. בכל זאת מעניין יותר לפתוח דווקא באפרת, הדמות הבוגרת והבשלה יותר. הסיפור של אפרת הוא לכאורה דרמה רגילה: שני צעירים מתחתנים, הם גרים במושב ומגדלים ילדים, והמולת החיים מטשטשת את הפערים ההולכים ונפערים ביניהם, בדת ובצרכים האישיים, כולל המיניים.

זה סיפור בנאלי, ולכן קודיש לא מספרת אותו. היא צוללת כמעט מיד פנימה, אל אמירה עדינה ועמוקה הרבה יותר: השימוש בדת כדי להסוות מחסומים נפשיים. הלכה, יודע כל מי שגדל בסביבה דתית, היא לפעמים דרך מצוינת לברוח מהתמודדות. החל בדבקות בבגדים צנועים ורחבים כדי לא להכיר בגוף המשתנה, דרך שמירת נגיעה שמבטלת צורך להתמודד עם סוגיות של משיכה וחוסר משיכה, ועד הליבה הזוגית ממש. האמירה "זאת ההלכה" היא לפעמים המקבילה הרליגיוזית של "ככה", דרך לסיים דיון בלי באמת לנהל אותו. במילים אחרות: בתקשורת זוגית, הלכה היא רק סימפטום. ובהיעדר תקשורת, אין משמעות מיוחדת לפערים דתיים דווקא. כל פער הוא בלתי ניתן לגישור.

לכן הבחירה לתת את תפקיד החסומה הרגשית דווקא לאפרת, שהיא גם מאמינה אמיתית, היא בחירה נהדרת. סיפור בנאלי יותר היה מעניק לה נפש חשופה וייסורים מול בן זוג, שדווקא הוא אטום רגשית. כאן אפרת היא שכלואה מאחורי גדרות הלכתיים־נפשיים, ובן הזוג שלה דווקא רוצה אבל לא יודע איך לחלץ אותה משם. אפרת היא לא דתייה סוציולוגית; הדת עבורה היא לא נתון שנולדה אליו, אלא אורח החיים שבחרה בו מתוך אמונה. ועדיין, הקשיים האישיים שלה מתחפרים מאחורי גדרות הלכתיים ודתיים. יש מחלוקות בין בני זוג שגם תקשורת מופלאה לא תפתור; ובכל זאת תקשורת פתוחה היא תנאי הכרחי, אפילו כדי להבין שהן שם. וכששני אנשים שלא יודעים להיות גלויי לב נפגשים, התוצאה היא טרגדיה שאף אחד לא אשם בה.

בתוך ההסתרה

אפרת יוצאת בכל בוקר לבית הספר, לחנך כיתת חינוך מיוחד. כשהיא חוזרת הביתה היא אשתו של מתן ואמא לילדים. היא מציבה גבול ברור בין העבודה לחיים עצמם, ומסרבת לדבר על ילדי הכיתה בבית ולהפך. זה אחד הגבולות המוצהרים בספר, שפריצתו תסמל התמוססות גבולות אחרים. למה הגבול הזה חשוב לה כל־כך? אולי מחשש שעולמם של ילדי החינוך המיוחד יזלוג אל הבית המושלם והילדים המושלמים.

כמובן, הבית לגמרי לא מושלם. תפקידה של שירת־ים יהיה לטשטש את הגבולות. אבל רגע לפני שהם נופלים, כדאי לשהות לרגע ביקום הסגור של כיתות החינוך המיוחד, שאפשר בקלות להיבלע בתוכו. כל מי שהעבירה שנת שירות או התנדבות בכיתה כזו תזדהה מיד עם הרגע שבו הדלת נסגרת, ושאר העולם נשאר בחוץ. הכיתה, על בעיותיה, היא העולם, והכול חמים ומוכר ואפילו משעשע. הבעיות נשארות לנצח ברמת ילדי חינוך מיוחד, ויש משהו מרגיע ומערפל חושים באתגרים הפשוטים: "היום אנחנו ממיינים שלוש". הכיתה שקודיש יצרה היא כיתה נהדרת, של ילדים עם פיגור קשה שאפשר להיקשר אליהם מכוח השגרה והתפקיד, בלי גלוריפקיציה של המצב אלא בקבלה פשוטה שלו (ילדי חינוך מיוחד הם אולי מתנה, ועדיין זו מתנה שאף אחד לא היה בוחר לקבל). זה מה שיש, עם זה עובדים. וכשהילד חוני רואה את שירת־ים בפעם הראשונה ומכריז: "מה זה, זה בחורה!" אפשר ומותר גם לצחוק. מתחת לכל הקליפות כולנו עשויים מאותם חומרי גלם. יש כאלו שהולכים לאיבוד בהסתרה שלהם, ויש כאלו שלא יודעים להסתיר בכלל.

אל הקלחת הזו מצטרפת שירת־ים. בשלב מוקדם למדי של הספר היא מתבקשת להחליט: האם את שירה, או ים? וכך מסומן המסע המרכזי שתעבור. שירת־ים מגיעה לבית הספר אחרי פתיחת השנה - וזה, יודעים גם המנהל והמורות והסייעות, לא מבשר טובות. ואכן, החשדות מתגלים כמוצדקים. שירת־ים היא מפונקת, טובת לב, מניפולטיבית, בעייתית, לא סגורה על עצמה. אפילו א־לוהים עצמו לא יכול לסמוך עליה שתישאר, קל וחומר בית הספר שהיא מתנדבת בו.

את הפיצול בדמותה מטרים לא רק שמה הפרטי, אלא גם רקע של הורים גרושים שהקימו שני בתים, חילוני ודתי. כמו מתן, שתכף ידובר בו, גם לשירת־ים יש סוד. בגלל הסוד הזה היא עזבה את מקום השירות הקודם שלה, והיא מביאה איתה הרבה כאוס גם למקום הנוכחי. היא נקשרת לילדים ורבה עם הצוות ומתבגרת וחוזרת אחורה ונעלבת ועולבת. אבל בסופו של דבר היא צולחת את השנה, ולומדת את הבסיס לכל מערכות היחסים: אם את נשארת במקום לברוח, מנהלת את המלחמות ומרשה לעצמך להיות מעורבת רגשית, בסופו של דבר השגרה של יום אחרי יום מצטרפת לשלם משמעותי.

גבר הולך לאיבוד

ויש גם את הסיפור העצוב, הצורב, שהוא אולי המחולל המרכזי שמניע את העלילה קדימה: הסוד של מתן שהולך ונחשף. סודות הם מניע יעיל לעלילות, וסודות בקהילה קרובה אפילו עוד יותר. אין מה לעשות, כשקוראים ספר שמתאר קבוצת אנשים מסוימת שבה כולם מכירים את כולם, הקריאה זולגת מעצמה אל משחק ניחושים. על מי מבוססת הדמות הזו והזו? ומה יהיה הסוד שלה? "הדרך לוונציה" של רותי דירקטור סִקרן בדרך הזו את קהילת האמנות הישראלית, "הקדוש ברוך הוא וארבע רווקות מהשומרון" של תמר שילה זימן משחק ניחושים אצל בוגרי דייטים בביצה, ו"שנת שירות" יסקרן בהקשר הזה את בוגרי החינוך הדתי בגיל המתאים, בעיקר כאלה עם חברים דתיים נשואים. על מי מבוסס מתן?

אני חושבת שזיהיתי אותו, גם אתם תזהו אותו. כי יש הרבה מתן, ויש הרבה סודות דומים לסוד של מתן. גם אתם מכירים את הזוג הזה, שהיה זוג דתי וחמוד ומשלנו, עד שפתאום צץ בחייהם משהו שהוא בכלל בשפה אחרת, מסיפור אחר. משהו שנע בין הזר לסנסציוני. גם אתם עברתם, עם חברים או עם עצמכם, את חמשת שלבי האבל, הכחשה וכעס וכולי; אנחנו האנשים הסטנדרטיים, הסחים, הטובים – מה לנו ולזה? עם אפרת ומתן תעברו אותם שוב. עד שלב הקבלה, שבו תבינו יחד עם אפרת שהחיים מורכבים, שאין שחור ולבן, ושכמו בשיר היפה של ישראל אלירז, הלא ייאמן פשוט ישנו.

לכאורה חשיפת הסוד של מתן מנקה את אפרת מאשמה. איזו מסכנה, הם לא התאימו מראש. אבל קודיש מסתכלת למורכבות בעיניים ואומרת משהו אחר: התהליך הגדול של אפרת הוא לא מציאת בן זוג שמרגיש כמוה לגבי שמירת הלכה. הבעיה שלה היא לא מתן. האתגר שלה הוא ללמוד לשכלל כישורים כמו פתיחות ואמון ותקשורת. כשתעמוד בו, כל התפיסה הזוגית שלה תשתנה. בלי להרוס את סוף הספר אפשר להגיד שלאורך כל תהפוכותיו קודיש נשארת לנאמנה להחלטתה להישמר מקלישאות, ולדבר על אהבה כמו שהיא: היא לא חייבת להתחיל בזוג עיניים שנפגשות ומטרייה ביום גשם. היא לא חייבת להמשיך בהסכמה על הכול. מה היא כן חייבת? העלילה מוליכה אל תשובה די משכנעת.

נושא נוסף שמטופל כאן בעדינות, ואפשר להמר שנראה ממנו יותר ויותר ביצירה הישראלית בעתיד, הוא הגבעות. ליתר דיוק: האופן שבו הן קוראות לצעירים דתיים, הקשר בין קושי אישי לאידיאולוגיה יוקדת, והאנשים שיודעים את זה ומנצלים את המצב. זהו תהליך נוסף שאפרת עוברת. אם שירת־ים הופכת בספר מילדה לנערה־אישה, אפרת הופכת מאישה פסיבית לאישה שמקבלת מחדש את כוחה. זה מקרין גם על האימהות שלה, במיוחד במערכת היחסים עם בנה הבכור. מאימא שמסתכלת מהצד על השינוי שהבן שלה עובר ועל הקשר שלו עם רב צעיר וכריזמטי, היא הופכת לאימא שמבינה שלפעמים מראה עיניים הוא מתעתע. ילדים בני 13 ו־14 הם עדיין ילדים בחזקת הוריהם, גם אם הם נראים כמו גברים צעירים שיודעים מה נכון, וגם אם הם מתנגדים ומעדיפים להקשיב למבוגרים אחרים. ממש כמו שגברים שנראים כאילו הכול פתור אצלם, לפעמים פשוט לא יודעים להגיד מה הם מרגישים.

אם לסגור את כל הקצוות אפשר להגיד שזה ספר שבו כל הגיבורות, המרכזיות וגם המשניות, עוברות מסע של גילוי כוחות וגדילה. אבל נשמע נכון יותר לומר שזה ספר יפה, חכם ורגיש, עם דמויות מקוריות שמטופלות בחמלה ובהומור. "שנת שירות" הוא תזכורת עדינה לכך שאהבה, אמונה ומשמעות צומחות לאו דווקא במקום שבו הכול פתור, אלא דווקא במקום שבו העומק גובר על הסדר, והרגש על הנוסחה.