ספרה החדש של דורית רביניאן הוא ממואר שמגיע אחרי נובלה. אין זה "סיפור בתוך סיפור", כפי שמציעה כריכת הספר, אלא סיפור שחובר לסיפור תחת כריכה אחת. קובץ שיצירותיו מאירות זו את זו. החלק הראשון, הנובלה, זוכה לכותרת "תקציר העלילה" ובו תקציר של רומן רחב יריעה שגנזה רביניאן לפני שנים ארוכות. מתוארת שם אהבת אחות לאחיה, שסומנה כבעייתית על ידי המשפחה.
הנובלה משמשת נספח, חומר רקע לממואר. אלא שאינה דרושה בהכרח להבנת המתרחש אחריה ואפשר היה לכאורה לקרוא אותן כשתי יצירות שלמות גם לו הוצגו בנפרד, תוך השלמת הפרטים הנחוצים על הרומן הגנוז בין שורות הממואר. אף אם אינה דרושה, ערכה רב. היא אומנם מתוארת בקצב קצרני וממוקד, אך שורותיה טעונות ברגש. עם סיומה, על הקורא להתרגל לשינוי קצב הכתיבה ולכך שכעת מתחילה יצירה אחרת.
החלק השני והקצר הוא מעין מכתב מקדים לקורות חיים (שאכן רווי דברי שבח עצמי, על כך בהמשך), המגשר בין הנובלה לממואר. מתוארות בו נסיבות כתיבת הרומן האבוד, גניזתו והשבת המקדמה עליו. כאן אפשר להאשים את רביניאן ברובד נוסף של יוהרה. היא לא משאירה מלאכה לאחרים, ומבקשת לספק גם הנחיות לפירוש יצירתה.
הכי מעניין
בשאר החלקים מוצגים היסודות הביוגרפיים העומדים בבסיס היצירה הגנוזה. שם, בין רגעי חולין לטראומת ילדות, משתקפת אהבה עזה של רביניאן לאביה מכל מילה שנוגעת לתיאורו.
| צילום: ללא
אחרי שהלבישה רגשות מוכרים על זרים, בתחום הבדיה, רביניאן מציגה לנו איך נלבשו הרגשות במקור, בתוך התא המשפחתי האמיתי שלה. רגשות שהמתבקש והפשוט הוא להסתירם אצל דמויות רחוקות. רביניאן לא מהססת להראות את רגשותיה שלה בעצמה, על עצמה. מעבר להבאת סיפורה האישי מתוארת גם השפעתו על היצירה הבדויה, שעם גניזתה נעשתה היפותטית. המכלול המתקבל עוסק אפוא בתהליך הכתיבה ובמקורות ההשראה שלה. הגילוי שגם בבדיה יש מן האמת אינו מטלטל, אך כשהוא מפוענח בידי הכותבת בתוך גוף היצירה עצמו מתגלה אמת נוספת, הפעם על רביניאן כיוצרת, והיא נותרת במערומיה. ייתכן שאף באופן המשליך על יצירות קודמות שלה, שגם הן כוללות יסודות ביוגרפיים ברורים.
התקציר המובא בנובלה גם מניח יסודות שיעזרו לדמויות ולרגשות בחלק הממואר לנבוט בצורה מיטבית. שני הסיפורים, הנובלה והממואר עצמו, מתחברים היטב. שניהם מצליחים לשוטט בין הגבולות הדקים והבלתי נוחים שנמצאים בתוך התא המשפחתי. שניהם מעמיקים בטרגדיה של התבגרות היחסים הילדיים. בקושי להפסיק לאהוב כמו ילדים את מי שאהבנו עוד כילדים, כשמגיעים לבגרות. שניהם עוסקים בסובייקטיביות הזיכרון, בבעלות עליו ובפקפוק בו. מהכתוב מתקבלת תמונה שלא ברור אם היא מנרמלת את החולי או להפך.
דברי השבח העצמי כבר ספגו ביקורות, אך ההתפשטות בפני הקורא מקנה לרביניאן גם את הזכות, אולי החובה, להסיר שכבה נוספת, זאת של ההצטנעות המעושה. בטקסט שכולל את ה"אני מאמין" שלה כיוצרת, ושבבסיסו היא מפארת את האמת, זו האמנותית, ההיסטורית והמשפחתית, היא לא תוכל לשקר עם הצטנעות מלאכותית. אחרי שחלקה חוויות אינטימיות ופירשה את כתיבתה, יהיה זה רק מתבקש שרביניאן גם תגלה לקורא, בכנות, כיצד היא תופסת את עצמה.