מאז "שיר השיכור" של אלכסנדר פן ושירי הגילופין של נתן זך, נדמה שלא נכתבה יצירה עברית משמעותית כמו הרומן של איגי דיין, על סיפור חייו של שיכור ותהליך הגמילה המייסר שהוא עובר. הרומן המפתיע הזה מכיל גם מרכיבים נוספים שבזכותם אפשר אולי לכנות את דיין, המוכר כמתופף של להקת משינה, כ"מתופף הקטן של הספרות העברית".

דיין הוא דמות חריגה מעט בנוף הספרותי. סופר שהוא לכאורה הכי לא סופר שיש, ממש אנטי־מילייה. מדובר במוזיקאי שכל חייו הוקדשו להלחנה, זמרה ותיפוף. הוא החל לכתוב את ספרו במכשיר הסלולרי, מבלי שהתכוון לכך בכלל. מי שהיה מוכר כילד הרע של הרוקנרול הישראלי, מעיד על עצמו שאינו קורא ספרים. אולי הוא מפסיד מכך שטרם התוודע לגדולי הספרות, אך במקרה המיוחד שלו הספרות מרוויחה, כיוון שדיין כותב בסגנון שונה לחלוטין מזה של סופרים אחרים, בשפה מתפרעת שבהקשר של הספר הזה אפשר לכנותה, והפעם על דרך החיוב, כלהג שיכורים.

הרומן כולל ארבעה חלקים, מאל"ף ועד דל"ת, כמו ארבע הכוסות של סדר פסח. החלק הראשון עוסק בסיפור חייו ומותו, או מדויק יותר סיפור מותו וחייו, של בעל בית דפוס ממוצא עיראקי שחייו התהפכו עליו בגלל השתייה. הוא נמלט אליה משום שלא ידע להתמודד עם הסבך המשפחתי והעסקי שאליו נקלע. האיש הפך לאלכוהוליסט, והצליח להיגמל בסופו של דבר רק לאחר תהליך מפרך.

קורותיו של הגיבור מסופרים כמונולוג מן הסוף להתחלה – מיום מותו בגיל תשעים, כשהוא פיכח מתמיד, ועד 46 שנה לאחור. מדובר ברומן המתנהל למעשה בהילוך חוזר, כמו סרט שבו הגלגל מסתובב לאחור, משנת 2019 בחזרה לשנת 1973, כאשר פסיפס הזיכרונות מפוזר לאורך הרומן כרסיסי בקבוק שתייה מנופץ. בעל הדפוס מספר תחילה על זקנתו בסצנות המזכירות במשהו את שירו הנהדר של דוד אבידן "אדם זקן", ואף את הרומן "בדרך אל החתולים" של יהושע קנז.

חלק הארי של הספר עוסק במערכת יחסיו ההרסנית של הגיבור הראשי עם אשתו הראשונה לאונורה; עם בתו הבלתי יציבה מיה, שנמלטה מהוריה כדי לחיות בקרב הבדואים משבט תראבין באזור באר־שבע ובסיני; עם אשתו השנייה והטובה חנה, שהצליחה לגמול אותו מהשתייה; עם שותפו לבית הדפוס, דב מלניק, המצטייר כאדם מושלם אך רחוק מלהיות כזה וחומד את אשת רעו, וכנראה שלא רק אותה ("אשתי הפטיש, שותפי הסדן, וביניהם אני – חוטף ונמעך"); עם סדָר הדפוס שמשון, חברו לשתייה; ועם חברו מנוער יושקו. יותר מכול מתוארים יחסי האהבה־שנאה שלו עם הטיפה המרה שהפכה את חייו למרים ("שונא להיות שיכור, ועוד יותר – להיות פיכח").

בעל הדפוס הוא לכאורה אדם פשוט ולא משכיל, אולם הפרספציה של השתייה, הדוחקת אותו לתהומות הייאוש, מעניקה לו תובנות שעוזרות לו להצטייר כמעין פילוסוף של הבקבוק. בין השאר הוא סבור שהשתייה היא "מעגל קסמים, שבו הפתרון הוא הבעיה". הגיבור אף מייחל למותו, "מחכה לו שיגיע וייקח אותי, יחד נשוט לנצח על נהר לא נגמר של ויסקי זהוב".

החלק הראשון והמוצלח יותר של הרומן מסתיים בעמוד 208 מבין 256 עמודי הספר, הכולל שלושה חלקים נוספים, שאף הם מונולוגים, אם כי קצרים מאוד ביחס למונולוג הראשון: הדוברים הם האישה הראשונה לאונורה, הבת מיה, והחבר יושקו. בעוד הכוסית הראשונה מלאה וגדושה, וכוחה במסתוריות הרומזנית לגבי כמה מחידות העלילה, הכוסיות האחרות, המפזרות חלק מערפל המסתורין, פחות נחוצות לטעמי כדי להשתכר מהרומן הזה כמו מעראק זחלאווי טוב.