אף מילה: סיפור בלשי שמאתגר את המוסכמות המגדריות

החדר היה אפוף עשן. נדמה היה לי שאני שומע אותה בקצה המסדרון. הלכתי לאט... העשן הסמיך הכביד על הנשימה. שלחתי ידיים קדימה... היד שלי נתקלה במשהו, ומקרוב ראיתי את העיניים הגדולות שלה מביטות בי מתוך פנים שחורות מרוחות באפר ופחם.

המונולוג הזה, מפיו של מיכאל עמית, גיבור הסיפור והדובר הראשי בו, פותח את הספר, וכבר אנו שרויים בפרדוקס: השער האחורי הספיק לספר לנו ש"אחרי מה שקרה, מיכאל עמית הפסיק לדבר". אם כך, איך הוא מדבר אלינו, הקוראים? וחשוב יותר: מה פירוש "הפסיק לדבר?" החליט לשתוק? איבד את קולו? אולי עבר אירוע מוחי ומשהו במוחו השתבש? או שקרה לו משהו אחר, ומה בדיוק? ואיך אדם שהפסיק לדבר יכול להיות המספר של הספר הזה?

נניח בינתיים לשאלות הללו, שמרכיבות חלק מן המתח של הסיפור, ונפנה לדמותה של המחברת. לי רווה היא "נשואה ואם לשלושה, עוסקת בתקשורת ארגונית ובאימון אישי", ודווקא היא יוצרת בדיוק ההפך ממה שהיא עוסקת בו לפרנסתה. במקום תקשורת היא מציפה אותנו במבול של אי־ודאויות, גישושים ועשן סמיך. ומתוך העשן שאופף את החדר, האיש שאינו מדבר – דווקא מדבר אלינו. אפילו צועק.

חקירה ללא קול

המונולוג שפותח את הספר הוא קצה החוט של אחת משתי התעלומות שמניעות את העלילה. הראשונה עוסקת בחוויות העבר של הגיבור, מיכאל עמית, עיתונאי־חוקר וחושף שערוריות לשעבר, ולטראומה שבגללה "הפסיק לדבר". פרטי הטראומה הזאת, הלוטים בערפל ועשן, נחשפים מעט־מעט לאורך הספר באמצעות מעין הערות אגב או פירורי־הרהור והיזכרות של הגיבור, שארוגים כחוט השני בסיפור, ושהגיבור – למרות היותו "לא מדבר" – משמיע לנו בגוף ראשון ובקולו, כשם שהוא גם המספר של עלילת הספר בכללותה.

התעלומה השנייה, שהיא חוט־העלילה המרכזי של הספר, עוסקת בשרשרת מקרי מוות, שהתיק העוסק בהם נסגר לאחר שהמשטרה הגדירה אותם כהתאבדויות. ההתאבדויות הללו, כולן של נשים וכולן מתרחשות באזור אחד, נראות כבלתי קשורות זו בזו, אך לכולן כמה מאפיינים מוזרים ודומים. החוקרת דריה שמי, הגיבורה הנשית של הסיפור, פונה אל מיכאל עמית בבקשה שיסייע לפתור את התעלומה: האם צבר ההתאבדויות הזה מקרי, או שמדובר ברציחות סדרתיות שבוימו כהתאבדויות, ומי הרוצח או הרוצחים הללו.

החקירה מתנהלת תוך התמודדות עם שני מכשולים בסיסיים. הראשון הוא מעמדה הבעייתי של דריה בתוך המשטרה; היא הושעתה מתפקידה עקב התנהגות בלתי הולמת, ואסור לה בפקודה לעסוק בחקירת ההתאבדויות. למרות זאת היא חוקרת אותן תוך עקיפת המפקד שלה, ומשום כך גם בלי גיבוי או סיוע מצד עמיתיה.

הקושי השני נובע ממצבו התפקודי והנפשי של מיכאל עמית. כיצד אפשר לתפקד כחוקר מקרי מוות, כשהחוקר אינו מסוגל לתקשר בקולו עם הסובבים אותו? איך ניתן להתקשר בטלפון כדי לקבוע פגישה, או לחקור חברים או בני משפחה של המתאבדות? ואיך משוחחים עם העמיתים בזמן הנהיגה?

לעזרת הסופרת, שיצרה את הקשיים האלה, באה הטכנולוגיה. מיכאל כותב לדריה על טאבלט במקום לדבר, והיא משוחחת איתו בקולה. על הקושי בקיום שיחות טלפון, לעומת זאת, הם לא מצליחים להתגבר. ובכלל, תהליך הכתיבה והקריאה מסרבל את התהליכים, גוזל זמן ומחייב תנאים מתאימים, ולכן מרבית עבודתם חייבת להיעשות בתקשורת ישירה וכשהם נמצאים יחד. הקרבה המתמדת הזו יוצרת כמובן סיבוכים, בייחוד כששני הגיבורים הם רווקים בודדים.

תלויות ונתמכות

כישרונה של לי רווה מתגלה ביצירת הדמויות ועיצובן הרב־ממדי, וכן בבחירת הסגנון המתאים לספר: הדמות המרכזית הדוברת היא גבר, וגם הסיפור עצמו והסגנון הם "גבריים" ומצ'ואיסטיים. גם הדמות המשנית, השוטרת־חוקרת דריה שמי, היא דמות גברית למדי: אישה חזקה, דומיננטית, שיודעת לשלוט בגברים ולפקד על השותף שלה, מיכאל. מצד שני, כל המתאבדות הן נשים, שמותירות אחריהן בני זוג שהופכים לאלמנים ו/או לנאשמים ברצח. אך למרות האופי הגברי של הסיפור, המרכיב הרומנטי בו מטופל רוב הזמן בעדינות ואורך רוח שבהחלט ניתן לאפיין כנשיים. הסופרת מקדישה מקום נרחב לתיאור ההתקרבויות וההתרחקויות שמאפיינות את היחסים בין מיכאל ודריה, ושומרת לרוב על טון מאופק ומרוסן גם בסצנות אינטימיות. גם הדגש על ההתנסות האישית והעבר של שניהם, דגש שתורם לבנייה התלת־ממדית של הדמויות, ממלא תפקיד משמעותי בהאטת הקצב ובהגדלת הנפח של המרכיב האנושי־רומנטי על חשבון המרכיב הבלשי והעברייני.

הדבר גורם לכך שהמתח שאמור היה להיווצר על ידי הסיפור הבלשי והמרוץ לגילוי הפושע, מאבד בשלב מסוים מהנפח והתנופה שלו, ומפנה את מקומו לסקרנות מהסוג הרומנטי. רק בעמודים האחרונים מתהפכת שוב העלילה והאווירה, הכוח המניע את העלילה חוזר להיות גברי־ מצ'ואיסטי, והמתח מתגבר והופך לעוצר נשימה – וגם רווי אש ועשן וסכנת מוות. גברים אלימים ונשים "גבריות" נושאות נשק תופסים שוב את מרכז הסיפור, ואילו הנשים – כמקובל בספרות "גברית" – חוזרות לתפקד כקורבנות, תלויות בגברים, לכודות ונתמכות על ידם.

מעניין, ואולי אפילו מוזר, שדווקא ספר שנכתב בידי אישה חוזר אל הסטריאוטיפים הספרותיים־מגדריים הישנים שאפיינו שנים רבות את ספרות המותחנים, בשעה שספרי מתח חדשים דווקא הופכים את הקערה על פיה ומציבים נשים בתפקיד כוחני־מצ'ואיסטי.