לא רק לוחמים ומתנחלים: הצדדים הפחות-מוכרים של הציונות הדתית

אם היינו שואלים ישראלי ממוצע מה מאפיין ציונות דתית כיום, היינו מקבלים כנראה תשובה אחידה למדי: מתנחלים ולוחמים למען שלמות הארץ. בעקבות האחוז הגבוה של נופלים ונפגעים במלחמת חרבות ברזל, הצטרף דימוי נוסף: מערכת חינוך שמגדלת נוער אידיאליסטי שמוכן להקריב עצמו על תקומת ישראל.

הקובץ האחד־עשר של כתב העת המחקרי "ציונות דתית" אינו מתעלם מן האפיונים הללו ואף מסביר אותם, אך במקביל מוצגים בו גם ממדים אחרים שקיימים בציונות הדתית. מאמרים אלה מבטאים גם ביקורת על הנעשה בחברה הדתית־לאומית בכמה נושאים, אך משקפים תנועה תוססת וידענית, שאינה נחה על שמריה.

המאמר הראשון עוסק בנושא עדכני במיוחד. כותרתו היא "החיזור אחר הנפש: פסיכולוגיה ויהדות בכתיבה הציונית הדתית", ומחברו הוא עורך כתב העת, פרופ' דב שוורץ. שוורץ מתאר פעילות ספרותית ומחקרית רחבה בתחום זה, שבעבר היה שולי למדי, ועם השנים התקרב למרכז הבמה. כמנהגו הוא אינו חוסך בביקורת על התופעה, אך לבסוף מכיר בחשיבותה ובהיותה מבטאת פתיחות למודרנה ולחברה הישראלית.

לדעת שוורץ, בשנות התשעים חל בציונות הדתית שינוי משמעותי במודעות לפסיכולוגיה ולחשיבותה. תרמו לכך גם פרסום מאמרים של הרב י"ד סולובייצ'יק שעסקו בזיקה בין פסיכולוגיה ויהדות, והשפעת דמותו המיוחדת של הרב שג"ר. שוורץ מזהה הבחנה מעניינת בהקשר זה בין הרבנים לאנשי המקצוע: בעוד רבנים מתחו ביקורת על הפסיכואנליזה, הפסיכולוגים הדתיים טענו רק שאין היא מושלמת. הוא עורך השוואה בין הניסיון לערער את אמינותה של הפסיכואנליזה ובין מאבקם הוותיק של הרבנים בתיאוריית האבולוציה.

בהמשך סוקר המחבר גישות פסיכולוגיות שפותחו על בסיס מקורות רבניים וחסידיים. הסקירה המקיפה חושפת עולם רחב ומגוון של כותבים, ששוורץ עצמו אמביוולנטי לגביו. הוא רואה בתחום חלק מהחשיפה של הציונות הדתית לחברה הכללית, אך מזהה גם הסתייגויות דתיות ויצירת מודלים חלופיים לפסיכולוגיה המסורתית שמתבססת על דטרמיניזם ודחפים מיניים, למשל. כך או כך, שוורץ חושף ציונות דתית אחרת, רחוקה מן הכותרות.

לא כל יום פורים

המאמרים הבאים מצטרפים למגמה זו: ד"ר גיתית חוזה עוסקת בזיכרון השואה בכתיבתו הספרותית של איש החינוך הציוני־דתי, השגריר יצחק מאיר. המאמר מציב זרקור על יצירה כתובה ומגוונת מאת ניצול שואה שרובנו לא מודעים לה; זהו סיפורו של אדם דתי המאמין בבורא עולם ובטוב שבאדם, למרות החוויה הנוראה שעבר כילד פליט. השילוב שבין מסר אוניברסלי ובין שאלת הבחירה החופשית של הפרט הוא אחד הלקחים המרכזיים העולים מניתוח חיבוריה של אישיות מורכבת זו, שגם היא מייצגת ציונות דתית אחרת.

נושא שטרם קיבל את תשומת הלב הראויה לו בחקר החברה הציונית־דתית הוא העדתיות. מאמר מרתק מאת ארז טרבלסי מציג את ההתעלמות ממסורת בני עדות המזרח בישיבות התיכוניות. מקרה־המבחן שטרבלסי בודק הוא "טקס היפוך" המקובל בישיבות אלה באירועי פורים. בעוד שסדר היום לאורך שנת הלימודים היה מותאם לפרקטיקות דתיות ברוח אשכנזית – בפורים, חג ה"ונהפוך הוא", ניתנה פומביות לדתיות המזרחית. לטענת טרבלסי, בשעה שהתלמידים המזרחיים ראו בהחלפת נוסח התפילה לנוסח עדות המזרח ולאווירה "ספרדית" כללית, הזדמנות להבלטת סגנון דתיותם מבית, הרי שלמעשה היה כאן אישור למעמד הבכיר והתקני של הנוסח והסגנון האשכנזיים. חשוב לציין כי מאמרו של טרבלסי אינו כתב קטרוג; יש בו גם הבנה לנקודות המוצא ולצורך של המחנכים הדתיים־לאומיים להתמודד עם משברי המודרנה באמצעות העמדת סגנון תקני מסוים, והדברים ידועים. אך בדיעבד נוצר מודל הגמוני, מדיר ובלתי רגיש דיו. במבט לאחור אין ספק שהציונות הדתית שילמה, ועודנה משלמת, מחיר פוליטי כבד בעקבות גישה זו.

מקובל להניח שהמעבר של המפד"ל בעקבות המהפך של 1977 לממשלה בראשות הליכוד היה טבעי ומתבקש, ברגע שנוצרה הקונסטלציה הפוליטית שאפשרה זאת. מנחם בגין בעל הלב היהודי החם, והליכוד הלאומי, היו פרטנרים טבעיים למפלגה דתית־לאומית. במאמר מבוסס־יפה מוכיח פרופ' שוורץ שהברית ההיסטורית עם תנועת העבודה בתקופת היישוב ולאחר מכן במדינה, לא נבעה מחוסר ברירה נוכח הדומיננטיות של מחנה השמאל, וכי בבסיסה ניצבו ערכים והרמוניה אידיאולוגית. הקִרבה הייתה אמנם בעיקר עם "הפועל המזרחי", הפרולטרית יותר, מאשר עם "המזרחי" הבורגנית, אולם הראשונים היו הדומיננטיים בציונות הדתית. הניתוח המקיף מציג תנועה שערכיה היו קרובים להתיישבות העובדת, ושאיפה לעצב צעיר דתי חלוצי שאופיו שונה מן היהודי הגלותי.

עם זאת, סקירת הספרות האידיאולוגית והפובליציסטית של אנשי הפועל המזרחי חושפת רגשי קיפוח כלפי תנועת העבודה. בשעה שמנהיגי המזרחי מחו על אנטגוניזם כלפי הדת, הרי התנועה הפועלית הדתית טענה בעיקר על אפליית דתיים בעבודה עברית ובהתיישבות. היחסים המורכבים נמשכו לאחר הקמת המדינה, אז עבר התסכול לתחומים חדשים כגון עלייה, חקיקה ומאבק על רשות הרבים של המדינה הצעירה.

המאמר משלים את התמונה בשרטוט תחושות התסכול בציונות הדתית גם מהיהדות החרדית, שתפסה את ה"מזרוחניקים" כרפורמים ולא העריכה את ההקרבה ואת הדאגה של המפד"ל למוסדות ולישיבות של הציבור החרדי. כך מציג שוורץ תזה עגולה בנוגע למעבר ימינה של תנועה שחיפשה דגל ייחודי מול החלוצים בשמאל מזה ומול גדולי התורה החרדים מזה.

במאמר אחר חולק שוורץ על ספרו של פרופ' עמנואל אטקס, הסוקר את השינוי שחל בציונות הדתית לאחר מלחמת ששת הימים. מעבר לביקורת על המתודולוגיה, שוורץ תוקף את המחבר על החד־ממדיות של ספרו ועל התעלמותו ממרכיבים נוספים בהבנת התהליך ההיסטורי שעברה החברה הישראלית בכלל והחברה הדתית־לאומית בפרט. לדבריו, מעבר להתעלמותו של אטקס מרגשות התסכול נוכח היחס של השמאל הציוני לדת מחד והיחס של החרדים מאידך, חסרה גם הבנה של תהליך חילופי ההנהגה בציונות הדתית. "הציונות הדתית היא הרבה מעבר לגוש אמונים מול עוז ושלום, כפי שמצטייר בספרו של אטקס" (עמ' 257).

גם מאמרו של פרופ' עמיחי רדזינר על ניסיונם של ד"ר זרח ורהפטיג והרב עוזיאל לקדם חוק ירושה בהתאם לתורת הנחלה ההלכתית, חושף זווית אחרת של התנועה. ניסיונם של השניים היה חלק ממאמץ כולל של שני הרבנים הראשיים דאז, עוזיאל והרצוג, לקדם את מעמד דיני תורת ישראל בחקיקה של המדינה היהודית בהתהוותה. המסמך המרתק הזה שופך אור על פעילותו של הראשון לציון לקידום המשפט העברי, שהייתה מתונה בהשוואה לעמיתו הרב הרצוג.

לפנינו גיליון מגוון ומעניין, ובכל זאת אציין שתי נקודות ביקורת: האחת, חסרה לי בניתוחיו של פרופ' שוורץ התייחסות לשאלה כיצד ההתנתקות בין שתי התנועות, העבודה והציונות הדתית, השפיעה בדיעבד על השמאל הציוני שהתרחק מהשדרה המרכזית של המדינה, ובכך הכשיל את עצמו מלהיות מפלגת שלטון. השנייה – היה נכון לגייס עוד כותבים וחוקרים, ממנעד תחומים רחב יותר, כדי לתרום עוד יותר לחקר הציונות הדתית. יש לקוות שהדבר ייעשה בכרכים הבאים של מפעל חשוב זה.