חמישה דון קישוטים ישראלים נשכחים

את ההיסטוריה כותבים המנצחים, אמר יוליוס קיסר אי־אז במאה הראשונה לפני הספירה, והראה כבר אז כי לעולם לא נקבל סיפור היסטורי שלם. כתיבת ההיסטוריה נמצאת במתח שבין עובדות לדמיון – מה באמת קרה וכיצד מספרים זאת. היסטוריונים לאורך הדורות סיפרו לרוב סיפורי מלחמות, מלוכה ומסחר. עם צמיחת התפיסה הפוסט־מודרנית, שהביטה בספקנות על היומרה להציג אמיתות מוחלטות, צמחה המיקרו־היסטוריה, זו שמתבוננת באנשים הקטנים, לא פעם אזוטריים, שחייהם הקטנים מספרים סיפור ששווה לספר.

ספרו הקטן של יניב זך, מציג את סיפורם של חמישה דון־קישוטים מקומיים שפעלו בשנותיה הראשונות של המדינה. חמישה רודפי צדק, שלום ומהפכה, שלא השאירו חותם אך נכנסים ללב.

משבר גיל הארבעים הוביל את זך לחפש בשווקי פשפשים ומכירות פומביות מסמכים ישנים של תנועות מהפכניות ואנשי מחאה לא מוכרים. הוא שם את ידו על פנקסי חבר, תמונות, יומנים ומכתבים ישנים. בספרו הוא מציג את סיפוריהם של חמש דמויות גדולות מהחיים ובלתי־מוכרות, כאלה שהמשפט "לפעמים המציאות עולה על כל דמיון" נאה להם בהחלט.

זה מתחיל עם מותו  מעורר המחלוקת של חביב שיבר, רוויזיוניסט אנרכיסט שיזם שירות דואר פרטי בשנה השנייה לקום המדינה ונאסר על כך, הקים את הליגה האנטי־קומוניסטית, התנצר וברח לארה"ב בטענה שהוא נרדף בארצו. עם מותו בשנת 1988 התגלעה מחלוקת האם לקבור אותו כיהודי או כנוצרי. אחריו עולה על הבמה אברהם צפתי, שבשנת 1949 ניסה להתנקש בבן־גוריון בתוך משכן הכנסת. התירוץ לכניסתו למשכן היה חוברת שהכין על תוכנית השלום העולמי שהגה ועל בניית בית המקדש השלישי.

אליעזר בר־לב, "דמות נוספת במוזיאון השעווה של המנודים והנשכחים" כהגדרת המחבר, הקדיש את חייו להוכחת חפותם של גדולי הפושעים בזמנו. בדירתו המוזנחת בתל־אביב עברו שלל חלכאי ונדכאי החברה. מתקן העולם הרביעי הוא צבי גרתי, אמן פציפיסט שכתב וקידם חוברות עטורות סמלים ודרישה לתיקון עולמי בזמן מלחמת העולם השנייה.

אחרון המתקנים הוא גם המוכר שבהם באופן יחסי – פליקס מטלון, אקטיביסט קומוניסט שהקדים את הפנתרים השחורים ופעל לצמצום אפליית מזרחים. מטלון הוא אביה של הסופרת רונית מטלון, שכתבה עליו בכמה מספריה והפכה אותו לדמות ספרותית מקומית.

באמצעות הנבירה הארכיונית, זך מצליח להכניס את הקוראים אל עולמה הצבעוני של כל דמות. הוא חושף פינות נסתרות בהיסטוריה הישראלית, ומציב זרקור על אנשים שחתרו תחת הנהוג והמקובל. יש קסם מיוחד בהתבוננות במאורעות מתוך נקודת מבטן של הדמויות הללו. היסטוריה שנכתבת מתוך שולי החברה, מתוך הקיקיוני והמוזר, חושפת תמונות נסתרות.

ניכר שזך אוהב את גיבורי השוליים שלו; הוא מצליח לספר סיפור שלם ומושך על כל אחד מהם. דווקא אצל הדמות המוכרת מכולם, פליקס מטלון,  אפשר היה ללכת צעד קדימה ולבחון את דמותו הספרותית לצד הדמות העולה מהממצאים ההיסטוריים. כמו כן, נדמה שהיה אפשר לעטוף את הסיפורים באיזו תובנה רחבה יותר, שתעניק לספר הקשר מקיף יותר. אבל גם כך מדובר בספר מעניין וייחודי, שמשאיר טעם של עוד.