שיעור בהשתוקקות עם דב ושבלול

"הלב והמעיין" הוא אחד הסיפורים הפואטיים הנפלאים מתוך "סיפורי מעשיות" של רבי נחמן מברסלב. מסופר שם על ליבו של העולם המשתוקק אל המעיין, ועל המעיין שמשתוקק אל הלב, השניים כמהים להיפגש אך המפגש אינו יכול להתקיים, כי אם אחד ינוע ממקומו הוא יחדל מלהתקיים. וכך כל אחד מהם חי במקומו מתוך ערגה למפגש שאינו יכול להתממש, וההשתוקקות שלהם מחיה את העולם כולו.

נזכרתי בדימוי הזה כשקראתי את ספר הביכורים היפהפה של המאייר שחר קובר. במרכז הספר ניצבים דב ושבלול שחיים באותו יער, הם אוהבים לעשות את אותם דברים, כמו למנות את העצים ולהתבונן בפסגות ההרים הרחוקות, אך מעולם לא החליפו מילה זה עם זה ולא נפגשו זה עם זה, כי הדב ישן כל החורף ואילו השבלול ישן כל הקיץ. מעגלי הערות שלהם לא חופפים, ונדמה שאין להם סיכוי אמיתי להתראות.

אף שהשניים לא נפגשים ולא מתרחש ביניהם דיאלוג, הם מקיימים ביניהם קשר שיש בו אכפתיות ונדיבות: השבלול אוסף לעצמו מזון, ורגע לפני שהוא פונה לנום את שנת הקיץ שלו, הוא מניח בפתח המאורה של הדב פירות מתוקים שימתינו לו כשיתעורר. ואכן, "כְּשֶׁהִתְעוֹרֵר הַדֹּב, הוּא אָכַל אֶת כָּל הַהַפְתָּעוֹת שֶׁהִשְׁאִיר לוֹ הַשַּׁבְּלוּל, אַךְ עֲדַיִן הִרְגִּישׁ רֵיק".

גופו של הדב מלא אך ליבו מרוקן ובודד, והתשוקה למפגש מפעמת בו ומניעה את הסיפור. וכך, בראשיתו של חורף מחליט הדב להישאר ער ולהמתין ליקיצת השבלול. הוא עושה הכול כדי לא להירדם, וכשהוא מגיע עד הקצה וכמעט נרדם, המפגש המיוחל קורה סוף־סוף, גם אם לרגע קטן.

זהו סיפור על חברות בלתי צפויה ונטולת קול, שצומחת מתוך מחוות קטנות ומתוך סבלנות שאינה דורשת דבר בתמורה. אין בין השניים קשר אקטיבי כפי שרגילים לפרש קשר חברי, ועם זאת, הכמיהה עצמה, ההמתנה המתמשכת, הוויתור הנדיב על מזון או על שינה, הבחירה באחר גם כשאין ודאות שיבחין בכך – הן פעולות זעירות שבונות יסודות של קשר עמוק. אופי הקשר, שקובר מתאר אותו כל כך יפה, איננו מתחיל במפגש אלא בהשתוקקות אליו, ברגע הבראשיתי והעדין שבו הלב כוסף אל האחר.

העלילה מינורית וחרישית אך הדרמה הרגשית עזה, ושחר קובר מצליח לתרגם את העדינות הזו לשפת איור מדויקת ונוגעת, המבחינה בקפידה בין קיץ לחורף, בין נוכחות להיעדר. כפולת עמודים אחת, שבה הדב עוקב אחר השובל שהשאיר השבלול על האדמה, המוביל אותו עד לעץ שבו השבלול ישן – מספיקה לבדה להרעיד את הלב.

הספר טעון באיכויות רגשיות עמוקות, והוא דוגמה מופתית לכך שבשביל סיפור טוב לא צריך להכביר במילים. ליבו של הסיפור פועם, והוא יפעים גם אתכם אם רק תקשיבו.