חילי טרופר הוא בחור טוב במובן הטוב של המילה. אלמלא שקיעתו בביצת המדמנה הפוליטית הישראלית, שבהכרח מרחיקה ממנו חלק מהחולקים על עמדותיו, הוא היה יכול להיות בקלות דגם, אות ומופת ל"ישראלי היפה": ילד־טוב־ירושלים שצמח בערוגות הציונות הדתית המתונה; אדם ערכי, בעל רגישות אנושית; יזם חברתי (שהקים עם חבריו את עמותות "שכן טוב" ו"מעגלי צדק"); מחנך דגול שניהל ביד רמה ובהצלחה יתרה את "תיכון ההזדמנות האחרונה", ברנקו־וייס ברמלה, והעלה את חניכיו על פסים חיוביים (שלושה מהם שימשו כנהגיו ועוזריו בעת כהונתו כשר); לוחם אמיץ ועז נפש ומפקד ביחידת דובדבן; פוליטיקאי מסוג אחר.
אבל כאמור, לאחר שנות עשייה בשדה החינוכי והחברתי נרתם טרופר לעיסוק הפוליטי. בשלב מוקדם יחסית בקריירה הפוליטית שלו כיהן כשר התרבות והספורט וכחבר הקבינט המדיני־ביטחוני, וכיום הוא חבר כנסת מהאופוזיציה.
בספרו הרביעי ממשיך טרופר לתאר את מסעו בנתיבות החיים, תוך התמקדות בשנה שלאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל. בסגנון קולח וקריא מאוד מדלג טרופר על ההרים עם הוריו, שעלו לפני כ־65 שנה מארה"ב לווילה בג'ונגל המזרח־תיכוני, ומקפץ על הגבעות עם חבריו ליחידה, לוחמי דובדבן. בין התחנות השונות חוזר טרופר רצוא ושוב למאורעות מן העבר שמקרינים על דרכו בהווה. אגב כך הוא נדרש מעת לעת בגילוי לב, כן וישיר, לבית הגידול שלו. תוך כדי הוא מגלה את אהבתו והערצתו להוריו, ובמיוחד לדמותה המופלאה של אימו.
הכי מעניין
טיפות במדבר תקווה בארץ פצועה חילי טרופר ידיעות ספרים, 382 עמ' | צילום: ללא
המסע נפתח בשדרות, כשנה לאחר הטבח. טרופר קבע את משכנו בחלק מימות השבוע בדירתו של עופר ברעם, שבנו אביב, חבר כיתת הכוננות בכפר־עזה, נרצח בשבעה באוקטובר. עופר החליט שלא לשוב ולהתגורר בשדרות, וטרופר משקה את העציצים במקומו. משם ועד סוף הספר אנו עתידים לפגוש עשרות רבות, אם לא מאות, של אנשים המרכיבים את החברה הישראלית: לוחמים ואזרחים, משפחות נופלים ותושבי העוטף, פצועי גוף ונפש, עקורים מבתיהם ונפגעי פוסט־טראומה, יהודים וערבים, הורים שכולים וילדים שנתייתמו, רקמה אנושית חיה של מעשי גבורה וחסד, אות ומופת. דמויות שעד השנה האחרונה היו אנונימיות ובתוך זמן קצר יחזרו לאלמוניותן, לא לפני שייתנו לכולנו שיעור חשוב באזרחות ויכתבו פרק מאלף של מחויבות ונאמנות למדינת ישראל ולתושביה. מטבע הדברים, טרופר אינו יכול להקדיש לכל אחת מהדמויות יותר מכמה שורות, חצי עמוד לכל היותר, אבל זהו מועט המחזיק את המרובה. מתוכן נגלה לקורא עולם שלם, והמכלול יוצר פסיפס מדהים של החברה הישראלית.
המנקה שלימד מתמטיקה
במהלך הקריאה נפגש הקורא עם רבים מבני משפחתו של טרופר. הוריו, רעייתו וילדיו, אחיו הלוחמים, ואחותו הצעירה שאינה נותנת למוגבלותה והתניידותה על כיסא גלגלים מאז ילדותה למנוע את הגשמת חלומותיה.
בעניין זה, הדי רגישותו האנושית של טרופר לאנשים עם מוגבלות, שהייתה לאחד מסממני עשייתו הציבורית, עולים היטב גם מהספר שלפנינו. כך ברעיון שהגה בהיותו שר התרבות להודיע בכל פתיחת מופע אמנותי על כך שבקהל עשויים לשבת גם אנשים עם מוגבלות שכלית־התפתחותית, וראוי להתחשב בהם ולהימנע מלגעור בהם על התנהגותם ה"מוזרה"; כך בהחלטתו, כיו"ר ועדת השרים לטקסים וסמלים, לתת ייצוג נכבד לאנשים עם מוגבלות הן בין משיאי המשואות והן בקרב המופיעים על הבמה בטקס פתיחת יום העצמאות, תוך קריאה פומבית לשילובם בחברה. במקביל החליט טרופר למנוע ירי זיקוקים כדי לחסוך כאב נוסף מנפגעי הפוסט־טראומה שכל קול נפץ עשוי להחזיר אותם לשעות האימה שחוו.
לא אחת מדובר במסע מטלטל, קורע לב. ביקורים חוזרים ונשנים במחלקת השיקום בתל השומר אצל גיבורי המלחמה, קטועי הגפיים; מפגשים בביתה ביפו של רונה רמון, חולת הסרטן הנוטה למות וידידת נפש של המחבר, שאיבדה את בעלה האסטרונאוט אילן רמון ואת בנה, אך לא הפסיקה לקוות ולעשות טוב עד רגעיה האחרונים; וסיור ביישובי העוטף, בחברת אביו איש החינוך הרב ד"ר דניאל טרופר, יומיים לאחר פרוץ המלחמה.
על הספר כולו, שמוקדש "לאוהביה ולמגיניה של הארץ", חופף ענן גדול של תקווה, שאף נטמעה בכותרת המשנה שלו. טרופר הוא אופטימיסט מושבע, החותר כל העת להגשמת מטרותיו מתוך הדגשת החיוב ולא גינוי השלילה. גם סגנונו בהתאם: לשון רכה, מעודנת, לעתים דיפלומטית מדי, הנבלעת לא אחת בהלמות התופים והדיבור הגס, הצעקני והוולגרי שקנה לו שביתה במקומותינו. על רקע זה, לא ייפלא שגם סיסמתו – שמקורה באמרה המיוחסת לבעל שם טוב – נראית משונה משהו באקלים הפוליטי הרווח כיום במקומותינו: "אם ברצונך להגיע גבוה, מוטב שתבנה לעצמך גבעה ולא תחפור לחבריך בור".
סגנונו של טרופר פשוט והלא מצטעצע. לא הצהרות בומבסטיות וקלישאות שחוקות אלא דיבור כן, ישיר, קצר, בגובה העיניים, ולא פחות מכך בגובה הלב. הכנות והיושר מרחפים על פני הספר כולו, גם אם פה ושם מבצבצים ועולים בו ניצנים של תעופה עצמית. בקטעים מסוימים עשוי להתקבל הרושם של "רק על עצמי לספר ידעתי", אך רובו המכריע של הספר נראה אמיתי, כן ולא מתייפייף. גם בהינתן הציניות והחשדנות הרגילה, עדיין נותר בלב הקורא רושם חזק שאפשר וצריך גם אחרת, בשיח פחות רעיל ויותר מקשיב ומאזין.
חילי טרופר | צילום: לירון מולדובן
טרופר אינו מסתיר את חולשותיו וכישלונותיו. כך, למשל, הוא מתאר בגילוי לב את אובדן האמונה שלו בשלהי לימודיו בתיכון. באותן שנים נהג לעזוב בכל בוקר את הבית כששקית התפילין בידו, אך במקום לבית הכנסת בחר ללכת לפארק השכונתי, שבו בילה את זמנו עד סוף זמנה המשוער של התפילה. באותה רוח הוא מספר על התאונות המבצעיות שחווה במהלך שנות שירותו, ועל המקרים הטרגיים של ירי דו־צדדי שהביא למותם של חיילים בידי חבריהם והותיר אצל היורים צלקת שלא תירפא לעולם.
תיאור מסוג שונה לחלוטין הוא ה"פאדיחה", כלשונו, של הגעתו כשר הספורט לגזירת הסרט האדום בטקס חגיגי לרגל חנוכתו של מגרש כדורגל בצפון. למחרת הטקס התברר לו ולעוזריו שהמגרש נחנך כבר פעמיים קודם לכן, בטקסים דומים ומרשימים לא פחות.
בין לבין מגלה לנו טרופר, במשורת הצנזורה, כמה סודות מן החדרים הפנימיים, כמו האווירה ב"בור" בימיה הראשונים של המלחמה, או המפגש שלו עם ראש השב"כ רונן בר בפתח דיון חשוב בוועדת השרים לענייני השב"כ, שבישיבתה נכחו מכל חברי הוועדה רק שניהם.
הכישלונות אינם מרפים את ידיו. נאמן לעקרון התקווה המלווה את הספר כולו, טרופר מראה כיצד להפוך את הלימון ללימונדה. כך חינך את תלמידיו בתיכון ברמלה, וכך נהג בעצמו במהלך חייו. בזכות כנות זו אנו מתוודעים, בין השאר, לסיפורו המרתק של המנקה בבית הספר, שהתנדב ללמד מתמטיקה – המקצוע שבו עסק ברוסיה טרם עלייתו ארצה – את תלמידי ההקבצה הרביעית והחלשה, וטרופר ביניהם. שם, במרתפו הטחוב של בית הספר, גילו טרופר וחבריו את פלאי המתמטיקה ושם הוחזר למנקה קשה־היום כבודו האבוד.
סלט ישראלי עשיר
כמובן, המחבר אינו פוסח על הפרק הפוליטי בחייו. הוא מתאר את חבירתו לבני גנץ כדי להקים מפלגת מרכז אמיתית, ואת חברויות האמת שיצר בעולם הפוליטי (מתברר שיש דבר כזה). לנוכח התיאור האידיאלי עשוי להתגנב ללב הקורא יותר מחשש שמא מדובר ב"פייק ניוז", בדיון שאינו מתכתב עם המציאות. אבל טרופר עומד על שלו. בפרקיו הפוליטיים של הספר בולטת היחלשות חוש הביקורת העצמית. על אף התהפוכות שעברה מפלגתו על גלגוליה השונים (חוסן לישראל, כחול לבן, המחנה הממלכתי), כניסתה לממשלה ופרישתה ממנה, דומה שטרופר כמעט אינו מוצא ולו פגם אחד בהתנהלותה, והדבר מעיב במקצת על אמינות התיאור.
המילון הטרופרי השלם מורכב משורה של מילים שמחות הפוצחות בספרו בהורה סוערת: מתינות, סובלנות, איפוק, הבלגה, נועם, הקשבה, עידוד. גם המקורות שמהם שואב טרופר את כוחותיו מרכיבים סלט ישראלי עשיר, אם כי לא יוצא דופן בהרכבו: זלדה, רחל, מאיר אריאל, ס.יזהר, מפרקי אבות, הרמב"ם, פרימו לוי, יוני נתניהו, דוד גרוסמן, ביאליק, ולקינוח מעט יהודה עמיחי ו־ויסלבה שימבורסקה.
כותרת הספר שאובה מדברים שאמר לטרופר הסופר הנערץ על ידו, ארי דה־לוקה: "טיפה בים אין לה ערך רב, אבל טיפה במדבר היא אוצר". על כך הוסיף טרופר: "ישראלים רבים, ובתוכם אני, מתעקשים לטפטף את הטיפה שלהם, שלנו. טיפה של מתינות וחיבורים. טיפה של תקווה".
הספר כתוב בסגנון מרתק ושובה לב, וערוך בקפידה. מפתח עניינים ומפתח שמות בסוף הספר היה מיטיב עמו יותר, ומסייע לקוראיו לנווט בין שלל הפרטים.
לסיכום: זהו ספר מומלץ לקריאה במיוחד בימים אלה, כאשר ההנהגה נראית לעיתים אובדת עצות וחלק מן הציבור שקוע בייאושו. הספר מלמד שאפשר גם אחרת. למרות כל הקולות הצורמים, הצעקניים והצווחנים משני צידי המתרס הפוליטי, יש בחברה הישראלית וגם בשכבת ההנהגה שלה אנשים טובים.
טרופר מביע את תקוותו שהספר ייצור חיבורים בין הדוגלים בהליכה ב"דרך האמצע" ובין המציאות. התבוננות מחוץ לחלון מלמדת שהשגת היעד הזה עדיין רחוקה, אבל לפחות הספר מפיח רוח חזקה של תקווה.
פרופ' אביעד הכהן הוא נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"