מהזומבים של ברנר עד הכביש המהיר בארה"ב: המלצות טריות לשבוע הספר

סיפוריו של אהוד בנאי, שיריו של רואי רביצקי, ומירה מגן מוכיחה שיש תקווה לספרות שלנו - לכבוד שבוע הספר, מבקרי מקור ראשון ממליצים על ספרי הפרוזה והשירה הטובים ביותר של השנה החולפת

שבוע הספר בתל אביב. | יהושע יוסף

שבוע הספר בתל אביב. | צילום: יהושע יוסף

תוכן השמע עדיין בהכנה...

סיפורת מקור ||

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

כתר / 224 עמ'

אהוד בנאי הוא המשוטט האולטימטיבי. בספרו האחרון הוא כביכול משרבט תוך כדי שיטוט, וכשם שהשיטוט הוא אקראי, כך גם כתיבתו של בנאי היא כביכול אקראית: מחויכת, מקורית וחסרת יומרה – כמו צרור בצלים רענן. הכתיבה של בנאי גם מנחמת, במיוחד בימים טרופים אלו, מפני שהיא מציעה גשר אפשרי בין הישראליות ליהודיות. הספר מתחיל בזיכרונותיו של בנאי מימי ילדותו בגבעתיים, עובר דרך חוויותיו כמוזיקאי צעיר ותפרן וממשיך לטייל איתו בוורנסי, לונדון וניו־יורק. בנאי גם מבקר בעוטף הפצוע אחרי שבעה באוקטובר, ומציע לקוראים התייחסות מעמיקה לטבח.

הכי מעניין

כנרת רובינשטיין

ללא

| צילום: ללא

שכול וכישלון וזומבים

אמיר חרש

יוסף חיים ברנר / עם עובד / 269 עמ'

לו היה מופיע השנה רומן חדש של יוסף חיים ברנר הי"ד, אפשר לשער שהוא היה נכנס אל רשימת מומלצי שבוע הספר. הדבר הכי קרוב לכך שהופיע השנה בכל זאת הוא רומן המדובב את ברנר המת לכתוב רומן על מתים־מהלכים ועל הירצחו שלו. אמיר חרש עושה זאת באיכויות כתיבה והגות ברנריות, שאת חלקן אימץ מהמקור ואת חלקן המציא. רומן "של פעם" בעברית האלגנטית ואכולת היושן, ובדקוּת האבחנות ובניקיון הדעת, שהוא גם ספר פנטזיה עכשווי, עתיר דמיון ופעולה. מה עוד אפשר לבקש בימים אלה.

צור ארליך

ללא

| צילום: ללא

אושר

ארי ליברמן

אחוזת בית / 253 עמ'

חייו של אושר קרליבך מתכנסים ליום דרמטי של הליכה ברחובות ירושלים, יום מותו לכאורה. יום של היפקחות טוטלית לעולם וליופיים של הדברים הפשוטים. מהעמוד הראשון ממש, המזכיר זוג תורים שגִרגֵר ניגוני אהבה "עד שזינק החתול ונסו הציפורים", הרומן "אושר" הוא מחווה לספר קהלת. בכך הוא גם נציגו של גל קטן שנתברכה בו השנה ספרותנו המקומית: ספרים המבינים שאנו דוברי העברית יושבים על מטמון עתיק של מילים וביטויים, מקורות ורבדים – ומלהטטים במטבעותיו של מטמון זה. ראוי להזכיר כשותפים מצטיינים לגל זה את "שמיים זרים" של משה סויסה, "מקץ שבע שנים" של רון הלד, ו"סתר המדרגה" של אמונה אלון.

צור ארליך

ללא

| צילום: ללא

שמיים זרים

משה סויסה

כתר 344 עמ'

ברומן השני שלו מסתמן הרב משה סויסה כאחד הסופרים העבריים הבולטים והמקוריים ביותר שחיים כיום מחוץ לגבולות ישראל. הוא קושר במיומנות בין שלוש הגירות הקשורות בתולדות משפחת הגיבור הראשי שלו, מאוריסיו, שהוא למעשה בן דמותו. הראשונה היא זו של סב־סבו הטברייני של מאוריסיו, שיצא כשד"ר למרוקו ונשאר לחיות בה; השנייה היא זו של הוריו שעלו ארצה כשהיה פעוט בן שלוש; והשלישית היא זו של מאוריסיו עצמו, תלמיד חכם שהיגר לברזיל ולאחר מכן לפילדלפיה, ומתפלפל ומתחבט שם בסוגיות אמונה. הרומן של סויסה כתוב בעברית חד־פעמית, המוכיחה שאפשר להשתבח כסופר בחו"ל גם מבלי לנפנף שלא לצורך בבון־טון דיאספורי ולעשות ממנו קרדום לחפור בו.

ירון אביטוב

ללא

| צילום: ללא

סוס קיץ

יחזקאל רחמים

עמדה / 180 עמ'

16 שנה לקח ליחזקאל רחמים לפרסם את קובץ סיפוריו השני, אך היה שווה לחכות. רחמים מתגלה כסופר ריאליסטי־תודעתי, היודע לאבחן באזמל את הלכי הנפש של גיבוריו, ולהוסיף קריצה חשובה המהפכת את תודעת הקורא. סיפוריו נעים במנעד הנושאים שבין החברתי ("חג העניים" ו"מים") לאישי. גישתו של רחמים, שבה הסיפור החברתי נכתב בלי צעקה, אך גם יודע להכילה ולאפק את הכאב, עדיפה בעיניי על יצירות ישראליות אחרות הצועקות את הקיפוח. סיפוריו האוטוביוגרפיים של רחמים נגזרים אף הם מהחברתי ("אפילו אם ציפור פצועה"), או באים מאותו שורש נשמה. במיוחד "זפת", הסולל את דרכו של המחבר להתקבע לא רק כמשורר מוכר אלא גם כפרוזאיקון איכותי.

ירון אביטוב

ללא

| צילום: ללא

חייל חול

חיים אסא

ידיעות אחרונות וספרי חמד / 96 עמ'

"חייל חול", הנובלה הקצרה של חיים אסא, והרלוונטית מתמיד לעת מלחמה, היא בעיניי אחד הספרים המפתיעים של השנה. זהו מונולוג של לוחם פצוע מגולני, שבדמדומי הכרתו משחזר את חייו הקצרים. החייל נפצע ב־1970 בפשיטה מעבר לגבול הירדני, והוא נישא על אלונקה על ידי חבריו בתנאי שטח קשים. בכישרון ספרותי בודק אסא את גבולות התודעה האסוציאטיבית של גיבורו, עד שהקוראים יכולים להאמין לרגע שיורם קניוק קם לתחייה והוא זה שחתום על הספר. בגיל 75 מפרסם אסא, המוּכָּר כיועץ ביטחוני (בין השאר של ראש הממשלה יצחק רבין) ולאו דווקא כסופר, נובלה בשלה המגלה שאולי היה עליו להקדיש את עיתותיו קצת יותר לכתיבה וקצת פחות לסוגיות השעה.

ירון אביטוב

ללא

| צילום: ללא

שנת שירות

בתשבע קודיש

עם עובד / 326 עמ'

עם עובדות קשה להתווכח: הגיבורים של הספר הזה נשארו איתי הרבה אחרי שסיימתי אותו. חוני התלמיד המעוכב־התפתחותית, שירת ים בת השירות, ואפרת הגיבורה הראשית – כולם יחד הם חבורה מלבבת במיוחד. קודיש מתארת את החיים בכיתת חינוך מיוחד באופן שיגרום לכל מי שעשתה שירות לאומי בתחום, ולכל מי שהכיר חינוך מיוחד מקרוב בכל הקשר אחר, לפרוץ בצחוק של הזדהות. וזה אפילו לא המוקד של הספר. הסיפור עצמו הוא על זוגיות. מה מאחד בין בני זוג ומה מפריד ביניהם? קודיש מציעה תשובות מורכבות ולא קלישאתיות, שחוצבות בגרעין הנשמה. על הדרך היא פותחת צוהר לשני עולמות שטרם נחקרו כאן לעומק: תלמידי החינוך המיוחד ובנות השירות. היא מטפלת בהם, ובכל גיבורי הספר, בהומור ובחמלה.

גילית חומסקי

ללא

| צילום: ללא

נקודת ההתכה

אסתי הלפרין מימון

התחנה / 183 עמ'

דירתו של זוג תל־אביבי נפגעת מכשל בנייה, והופכת למרחב שחושף את הסדק בזהות המשותפת שלהם. הספר עוסק בזוג שניסה לבנות את חייו לפי החזון הבורגני, ומתבונן במסלול חייו בניסיון להבין מה גרם לכשל. הבחירה לכתוב בגוף ראשון רבים יוצרת תודעה משותפת: הדוברים לא נפרדים, אך גם אינם נבדלים. כך הופך סיפור פשוט של נזק בנייה לתעלומה קיומית, שבה מתברר עד כמה זוגיות סימביוטית עלולה להפוך לפגיעה חסרת מוצא. הסיפור מבקש לחשוב לא רק על זוגיות אלא על איך זה מרגיש כשאין יותר "אני" אלא רק "אנחנו", ואיך גם המבנה הנכון ביותר עלול ליפול.

פנינה גפן

ללא

| צילום: ללא

גוף ראשון רבים

יומן שכול בצבע מלא

נוגה פרידמן

איור: רון לוין / יוקה / 103 עמ'

מעטים הספרים שעוסקים בשכול ומצליחים לא רק לגעת ולטלטל אלא גם להצחיק. יומן האבל שכתבה נוגה פרידמן הוא יצירה כנה, נועזת ונוגעת ללב, המתארת את ההתמודדות והגעגוע שלה לבן זוגה עידו רוזנטל, לוחם שלדג שנפל בשבעה באוקטובר. הספר בנוי כסצנות קומיקס שבהן נוגה ממשיכה לקיים שיחות עם האיש המת שלה דרך רגעים יומיומיים מהבית, מבית העלמין, מספת הפסיכולוגית ומנופי הטבע. הרגעים הללו הופכים למסע אבל אישי, ומשרטטים דיוקן זוגי חד־פעמי שבו מערכת היחסים ממשיכה להתקיים על הציר שבין החיים שהיו ובין המציאות העתידית, הבלתי נודעת.

פנינה גפן

ללא

| צילום: ללא

דוקטור בואי אצלי

מירה מגן

זמורה / 256 עמ'

הסופרת מירה מגן מוכיחה שיש תקווה לספרות שלנו. שבשטף ספרי הבלוגים והרומנטיקה בשקל, יש עוד יצירה קלאסית עם כתיבה איכותית המלווה בנגיעות מהיהדות, מהתנ"ך ומתרבויות אחרות, ללא קללות ומילות ביבים, מתובלת בקמצוץ של הומור. במרכזו בית חולים וסיפור אהבה בין רופא ורופאה, חיזור בוגר אך מאופק עם עליות ומורדות, ובלי תיאור חושפני של סצנות אינטימיות. זהו רומן בשל של סופרת בעלת אוזן רגישה, עין פתוחה ולב חם, ושפה שיודעת לשקף את המגוון האנושי שנזקק לטיפול על תחלואיו ופחדי המוות שלו, המשפחות המודאגות, והתפרצויות הזעם המוטרפות שאוחזות בהם לפרקים.

חבצלת פרבר

ללא

| צילום: ללא

עורך צללים

אריאל הורוביץ

כתר / 255 עמ'

מעבר לכתיבה העשירה וליכולת בניית הסיפור המשובחת, יש שני דברים ב"עורך צללים" שעושים אותו לאחד הספרים הטובים שקראתי השנה. האחד הוא העובדה שחגי נאור, גיבורו הכריזמטי והנוכל של הספר, מצליח להוליך שולל גם את הקורא. באמצעות שלוש הדמויות המספרות על נאור, הסופר מראה לנו כיצד גם אנחנו היינו עלולים ליפול בפח החלקלק של הדמות המורכבת, מתקשים להבין מיהו בעצם ד"ר חגי נאור ומה הוא רוצה. הדבר השני הוא העולם שהורוביץ בונה. כמו ב"הערת שוליים" של סידר נבנה כאן עולם שלם וספציפי, שיכול להיראות מייגע ומשמים אך תחת ידיו של הורוביץ הופך למרתק, מרגש ורב עלילות ומזימות.

צבי בן מאיר

ללא

| צילום: ללא

ויפה היתה שעה אחת קודם

סמי ברדוגו

הספרייה החדשה / 279 עמ'

כבר יותר מרבע מאה מפרסם סמי ברדוגו פרוזה ישראלית יוצאת דופן ברגישותה לחומרי החיים שנדמים שקופים ומוכרים לכולנו. ספריו אינם מונעים מכוח עלילה אלא מכוח ההתבוננות וההתפתחות הפנימית, והוא מיטיב להציב בפני קוראיו מראה באשר לתשוקות שמניעות אותנו כחברה, לעירוב המושרש בנו בין אוזלת יד ובין כוחות שאין להם רסן. ספרו החדש והמבריק רלוונטי לישראל השסועה והעצובה של הרגע הזה, אף שהטבח והמלחמה אינם מסופרים בו. הגיבורה שרי היא תושבת הפריפריה בגיל העמידה, שמגלה שילדה בת תשע נרצחה לאור יום בגן השעשועים שמול דירתה, בלא עדים. נדמה שאיש אינו מסוגל להתיר את הסבך שבין מה שצריך לעשות ובין מה שאפשר לעשות, אך מישהו חייב יהיה להתערב כדי להניע מהלך נכון. זהו ספר חכם ומעורר מחשבה שלא ירפה מקוראיו.

נוית בראל

ללא

| צילום: ללא

סיפורת תרגום ||

המשפחה

שרה מסה

תרגום: משה רון / לוקוס / 222 עמ'

ספר יפה, עדין ומטריד, העוסק בנושא אינטימי ולכן אוניברסלי: יחסים בתוך המשפחה. האב שולט בבני משפחתו באמצעות אידיאולוגיות יוקדות ולא לגמרי ברורות, אך בהדרגה מתברר שהאידיאולוגיות הנחרצות הן בעיקר כסות לחוסר מסוגלות אישית. שרה מסה, המחברת, סירבה להתראיין לעיתון ישראלי ואף נמנעה מהשתתפות בפסטיבל הסופרים במשכנות שאננים בשנה החולפת. האם המידע הזה רלוונטי? שאלת ההשפעה של עמדות היוצר על היצירה עתיקה כמו הספרות עצמה. כאן דווקא יש לה הקשר ספרותי מעניין: קשה שלא להשוות בין האג'נדה של הגיבור לזו של המחברת, ולתהות האם קיים ביניהם קו מחבר. במילים אחרות, מה המטרה של חרם תרבותי? הגדרת זהות עצמית? סלקציה של קוראים? אפשר לומר שמסה משחזרת בעצמה את הבחירה של גיבור ספרה: העדפת אידיאולוגיה על פני מערכת יחסים.

גילית חומסקי

ללא

| צילום: ללא

לינקולן אקספרס

אמור טאוולס

תרגום: אסנת הדר / מטר / 560 עמ' 

ספרו של טאוולס נפתח באמצע – באמצע הסיפור ובאמצע ארצות הברית, בנברסקה. אמט, שזה עתה השתחרר ממוסד לעבריינים צעירים, חוזר לעיירת הולדתו כדי לקחת את אחיו הצעיר בילי ולעזוב לבלי שוב. אמט רוצה לעבור לטקסס ולעבוד כנגר ובנאי, בילי רוצה לנסוע לקליפורניה לחפש את אימם שנטשה אותם לפני שנים, אבל הגורל מוביל אותם במסע של עשרה ימים לניו־יורק, על הכביש המהיר הראשון בארצות הברית – לינקולן אקספרס. זהו ספר נהדר שהוא לא רק מחווה לספרות המסע, מהאודיסיאה והלאה, אלא רומן פוליפוני עמוק הנטוע על רקע אמריקה של שנות החמישים, עם דמויות בלתי נשכחות ומרירות מתוקה לכל אורכו.

גדי איידלהייט

Screenshot

| צילום: Screenshot

שירה ||

ספר שכחה וגאולה

רות חוה פוירשטיין

בלימה / 123 עמ'

קשה להכריע אם שיריה של רות פוירשטיין הם פרי טראנס אקסטטי שהכותבת שימשה בו מדיום למילות־עליון, או פרי ליטוש אין קץ, מסירות ובירור עצמי מודע. התוצר, כך או כך, מסעיר. שיריה הם מן הדברים הקרובים ביותר לנבואה שהציעה לנו השירה העברית ביובל השנים האחרון. הספר המסוים הזה מוזר וסרבני מכדי שאשסה בו את גדודי הקוראים, אבל זהו ספרה היחיד עד כה של התופעה פוירשטיין, ועל כן כדאי להתאמץ; שירים אחרים שלה, שבהם אפשרי יותר לקלוט את "יופיו וטירופו של הברק", מופיעים בכתבי עת וברשת, ובין היתר בסדרה שגם עליה ראוי להמליץ השנה, "בעט ברזל", אסופות המלחמה בהוצאת מרכז קדם.

צור ארליך

עֹל הלוּ

רואי רביצקי

מוסד ביאליק / 77 עמ'

משהו טוב קורה לאחרונה לשירה הישראלית. מדרגה אחר מדרגה היא עולה מהשפל המדכדך, הפרוזאי, שאפיין אותה מאז התחלפות הדורות בשנות השישים. בפרט, חבורה לא גדולה של משוררים צעירים וצעירים־פחות מפגינה שליטה יצירתית בתורות הצורה והצליל של השירה, והולכת מעבר להן; מפגינה היכרות אינטימית עם התשתית הטקסטואלית של תרבותנו, שהיא בעיקרה תשתית קודש, וצומחת מתוכה. רואי רביצקי הוא התגלמותה הרדיקלית של "חבורה" זו. שנים רבות היה מוכר דווקא בסצנת השירה המדוברת, הספוקן וורד, אבל כסַמן הספרותי שלה. את שיריו הספרותיים באמת כתב בינתיים לאט, בשקט, בתהליך של שיפוץ מתמיד. עכשיו, בהוציאו ספר ראשון, אפשר לומר שהוא סַמן צלילי בסצנת השירה הכתובה.

צור ארליך

ללא

| צילום: ללא

היום שאחרי

הדרה לוין אדרי

הוצאה עצמית

באחד ממכתביו כתב פעם קפקא שספר טוב צריך להיות גרזן שחוטב בים הקפוא. כך הרגשתי כשקראתי את ספר השירים החדש של הדרה לוין, שהיא משוררת, מוזיקאית ופזמונאית. שורות השירים מיישירות מבט אמיץ בראש ובראשונה למחברת עצמה, בשורות נועזות כמו בשיר "רגשות הציבור": "אינני הולמת את רגשות הציבור / ההולמים בכותרות יהלומי דמעות / הלומי דעות בשידורים חוזרים / קלסיקה של רגשות מעורבים / בלבבות וחיבוקים סִִמלוניים". לוין מעלה על המוקד את כל הפרות הקדושות ואינה עושה הנחות לאיש. בכישרון, חירות וחוסר חנפנות מוחלט שמאפיין מי שאינו שייך לשום מחנה, היא כותבת על המיאוס מהפוליטיקה המושחתת, חוסר התוחלת בהפגנות וגם על נושאים אינטימיים יותר כמו החרדה מבגידת הגוף והתמוססות הנעורים. מילותיה חוטבות לא רק בים הקפוא אלא גם בנשמת הקורא, ומשאירות אחריהן רחש מעורר של אי־נחת ואדוות הולכות וגדלות של משמעות.

כנרת רובינשטיין

ללא

| צילום: ללא

בהכנת הכתבה השתתפו כנרת רובינשטיין, צור ארליך, נוית בראל, גדי איידלהייט, גילית חומסקי, צבי בן מאיר, חבצלת פרבר, פנינה גפן, ירון אביטוב