חולשה לגנרלים: הספר שמזכיר שמה שקרה לפני שנים רבות רלוונטי גם היום

גיבורה ללא שם נולדת בצהלה לאב בתפקיד ביטחוני בכיר ולאם מדענית. היא גדלה להיות נערה שפורצת את גבולותיה בבוהמה התל־אביבית, ומשם אישה שלומדת ביבליותרפיה, טיפול באמנות באמצעות קריאה וכתיבה. הפרטים האלה מזכירים מאוד את חייה של מיכל זמיר, הסופרת, בתם של צבי זמיר – לשעבר ראש המוסד, ורינה זמיר, מדענית. עם זאת, הספר שבעמודו האחרון מתוארים קורות חייה של זמיר - כמו לעזור לרמוז ולהשוות מה היה אמת ומה לא - מוגדר כרומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים, ותו לא.

אין ללכת שולל אחרי מספר העמודים. מדובר בספר אינטנסיבי, כי לכל משפט ולכל מילה משמעות, והשפה בו מדויקת, צלולה, מלאת כוונה ותובנות. הלשון מצליחה להיות עניינית אבל גם פיוטית, לפעמים אפילו עם ארמזים יהודיים. הסיפור לוכד יפה את רוח התקופות שבהן המספרת פועלת: גם של אנשי צהלה, שאחרי מלחמת יום כיפור השתלבו בעסקים פרטיים וקרנות של נדבנים אמריקנים וגם של תל־אביב של שנות השמונים. זמיר לא מתנכרת למציצנות של הקורא, ומזכה בניים דרופינג של גולדה מאיר, משה דיין, רחבעם זאבי, דודו טופז, ועוד אישים של אותה תקופה שגם אם לא נזכרו בשמם ניתן לנחש מי היו. אבל ערכו של הסיפור הוא לא בפן הזה, או לפחות לא רק בו, אלא בנקודת המבט שמאומצת בו. אישה צעירה שחווה את האירועים. היא לא מתרפקת, אבל גם לא שופטת. רק מסתכלת על התקופה ההיא בניטרליות מפתיעה, מנתחת באזמל ומנפקת תובנות חדות, אבל לרגע לא נוקטת עמדה כזו או אחרת.

מיהם הגנרלים שלמספרת יש חולשה כלפיהם? כן, יש גם אנשי צבא, שאולי החולשה אליהם היא של עם ישראל, כי דווקא למספרת נוכחותם גרמה לחוסר נוחות. היא נמשכת אל גברים שואבי נוכחות וכריזמטיים מסוג אחר: נער רוקיסט, משורר מוכר, מסעדן פציפיסט. הגברים האלו, כמו הגנרלים, הם כוחות שהניעו את חייה אבל בסוף, הכוח שלהם מוגבל.

מדהים לגלות כמה הספר נכתב על העבר, אבל בעצם מאוד רלוונטי היום: ההפגנות לאחר הכישלון במלחמת יום הכיפורים מול הבית של משה דיין, המסעדן הנהנתן שמייצג את שקיעתה של התרבות והאנושיות התל־אביבית, ואהובה הראשון שנהרג בצבא. זמיר מספרת על ימים שלא יחזרו, ובכל זאת עדיין האירועים שלהם מתקיימים פה במחזוריות מייאשת.

הנקודה הזו מגיעה לידי רתיחה בחלק הרביעי - פמפיגוס וולגריס, הנקרא על שם מחלת עור נדירה שבה חלתה המספרת שאילצה אותה לשהות בבידוד ארוך. במהלך אותו הבידוד היא צופה בשכנותיה, נשים סובלות אחרות, בזמן האשפוז שלהן, לצד חדשות כמו הפינוי מעמונה וההתנגדות של ותיקי הפלמ"ח להקים אנדרטה לרחבעם זאבי בקסטל, כיוון שלא לחם שם. בעקבות שיחה עם הלום קרב מצוק איתן, בעלה של אחת הנשים שעוברות באשפוז, המספרת מבינה שהיא בכלל לא זוכרת את המלחמות והמבצעים, ושהכול מתערבב בהיסטוריה. חילופי האליטות מתוארים בצורה עדינה לצד חילופי התאים שלה, אבל המלחמות הן אותן מלחמות, והאירועים אותם אירועים.

לנוכח אלה, המספרת מזקקת את הקול הנשי שלה, היוצר, והמסע הוא מסע לשכלולה כאמנית ואישה בעולם. הוא עובר דרך מילים, רגשות, התבוננות, והגנרלים הם רק תחנות מעבר בו, לא הפסגה.