שילוב של אמנות ויזואלית ושירה מנסה להתמודד עם המציאות הקשה

למרות השילוב המתבקש בין אמנות פלסטית לשירה, בין פואטיקה מילולית לוויזואלית, פגשתי מעט מאוד ספרי שירה שמשתמשים בו. האחרון שעולה בדעתי הוא ״שמע א־דוני״ של אליעז כהן, שמשולבות בו עבודות הקרשים של האמן ליאוניד בקלב, ואולי עוד כמה אנתולוגיות.

בספרה החדש "שיתין" משלבת סיוון הר־שפי בין שיריה ובין עבודות קולאז' ואיורים דיגיטליים, כולם מעשי ידיה. העבודות והשירים יוצרים יחד מעין יומן מלחמה שמדבר בשתי שפות אמנותיות. הספר עוסק במציאות הקשה שאנו חיים בה, ולכן עוכר שלווה לפרקים. מנגד, המפגש עם מילים של אחרות שמצליחות ללכוד חוויות מורכבות שלא הצלחנו למלל בעצמנו, מעניק גם חוויה של נחמה.

הספר מחולק לשלושה שערים שנושאים את השמות "אהיה", "אשר" ו"אהיה". השער הראשון מכיל שירים שפותחים את הנושא, ומהווים מעין הטרמה של האסון. בשער השני טקסטים נוטלי־נשימה, תיאורים מלאי כאב של המלחמה והאבל, והפצע הפתוח של החטופים שעוד אינם כאן. כך למשל בשיר־הספד "מכתב שחרור": "חֲדַל אֵשׁ, חֲדַל נְשֹׁם / הֲרֵי אַתָּה פָּטוּר מִלִּלְחֹם". או בשיר "תורה ליוצרה", המילים חורכות: " בֵּין שָׁדַי יָלִין? / בֵּין שָׁדַי – טִיטוּס! / בֵּין שָׁדַי – נֻחְבָּה! / לָמָּה הִשְׁלַכְתַּנִי אַרְצָה?".

השער השלישי, הלא הוא ה"אהיה" השני, סוגר את הספר עם מבט קדימה. הוא אינו מציע תקווה כוזבת אלא הכרה בקיומו של העתיד על ההבטחה שבו. יש בו הרבה שאלות שיש בהן משהו פותח, ונקודות קטנות של קבלה וראיית הטוב. "בְּכַף יָדִי שְׁמוּרָה כִּבְצֶדֶף / נְקֻדַּת יָם". או: "גַּם אַתָּה בּוֹחֵר אֵיךְ לְהוֹפִיעַ". השער מסתיים במילה "שלום", בחירה בעלת יופי בספר על מלחמה.

שמות השערים מרכיבים יחד את שם ה' כפי שניתן למשה במעמד הסנה. במובנים רבים זה ספר דתי מאוד, שמנהל שיח גלוי עם ריבונו של עולם ומלא בעיסוק רוחני. השירים רצופים בארמזים ובעבודה עם מקורות תורניים, ומלבדם מופיעים גם כמה קטעים בסגנון מדרשי, בעלי מטען קבלי. באחד מהם מתואר מפגש עם הסטרא־אחרא כאישה, ואיך ההתבוננות באותיות שם ה' גירשה אותה.

סוגה נוספת שמופיעה בספר היא סדרה של תיאורי חלומות. אני נוטה לחשוב שמדובר בחלומות אמיתיים, מפני שהם מכילים דימויים מפורשים מאוד: שריפות, רצפה מדממת, מפגשים מטרידים. דומני שאם המשוררת הייתה בודה חלומות, היא הייתה ממציאה כאלה עם יותר סאבטקסט. גם את רוב הדימויים הוויזואליים מצאתי פשטניים: לוח שנה שמחורר בתאריך 7 באוקטובר, יונים, עבודה בשם "הסתר פנים" שמציגה אישה ש, ובכן, מסתירה את פניה. למרות זאת, חשתי שהשירים התעשרו מנוכחותם של הדימויים הוויזואליים, ואולי כדאי לאמץ את הרעיון הזה בספרי שירה נוספים.

הר־שפי היא משוררת פורה במיוחד, וזהו ספר שיריה השמיני. גם בו תמצאו את השפה הייחודית שלה ואת תנועת החקירה הפנימית. זהו הספר הראשון בסדרת השירה החדשה של הוצאת שתים, שעורכת לי ממן. הייתי רוצה לכנותו יריית פתיחה מוצלחת, אבל בהתחשב במטען שהוא נושא, אולי כדאי לחשוב על דימוי אחר.

הֶחָלָל מְדַבֵּר אִתִּי. / לֹא הֶחָלָל הַחִיצוֹן ,/ לֹא הֶחָלָל שֶׁנָּפַל. / לֹא הַקֶּרַע בַּחֻלְצָה, בַּתַּצְלוּם, / בַּנֶּפֶשׁ. / הֶחָלָל שֶׁסְּבִיבִי, כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ אֲנִי / וּמֵכִיל אוֹתִי, / כָּל מָה שֶׁמְּחֻסֶּרֶת מִמֶּנּוּ צוּרָתִי, / שֶׁתּוֹפֵר אוֹתִי בְּחוּט אֲוִיר / רָצוֹא וָשׁוֹב. / הוּא הַמַּחֲזִיק אוֹתִי בְּכַפּוֹתָיו / הַלֹּא נִרְאוֹת, / לוֹחֵשׁ: / הֱיִי, הֱיִי, הֱיִי.