מה מניע אנשים לעזוב את משפחתם ותרבותם ולהצטרף לעם ישראל?

הרב צבי ליפשיץ משמש כדיין בבית הדין לגיור בירושלים זה למעלה משלושים שנה. הוא תלמיד חכם גדול ובעל ידע רחב, שהתמחה והתמקצע באופן מיוחד בהלכות גיור והתנסה רבות בהליך קבלתם של גרים וגיורות שבאו ממדינות רבות כדי להצטרף לעם ישראל. הוא עושה את מלאכתו בנחישות ובהקפדה הלכתית, לצד רגישות רבה.

במשך כמה שנים נהג הרב ליפשיץ לשלוח מדי שבוע דברי תורה הקשורים לגיור ולפרשת השבוע לקבוצה סגורה של דיינים ורבנים, בהם כאלה העוסקים בגיור, ולמתעניינים נוספים. כעת הוא אסף את הרשימות השבועיות הללו לשני כרכים, לפי סדר הפרשות. לעיתים הדברים קשורים באופן ישיר לפרשה ולעיתים באופן עקיף. פעמים רבות משלב המחבר מקורות מעולם המחשבה והחסידות, לצד המקורות ההלכתיים שהוא עוסק בהם.

ככלל, המאמרים שבספר נחלקים לשלושה נושאים מרכזיים: א. שאלות הלכתיות הקשורות להתנהלות הדיינים ולהכרעותיהם בענייני הגיור; ב. שאלות הלכתיות הקשורות לעולמם והתנהלותם של המתגיירים והמתגיירות; ג. מהות הגיור ומשמעותו.

למה הם באים

מה מניע אנשים מרחבי העולם לעזוב את מקומות מגוריהם, משפחותיהם ותרבותם ולהצטרף לעם ישראל? מדוע הם מוכנים לעבור את הליך הגיור הכרוך בלמידה אינטנסיבית ומקיפה, שבסופה יש גם מרכיב אישי לא פשוט בנוכחות אחרים – קבלת עול מצוות, מילה וטבילה? 

הרב ליפשיץ מתייחס לשאלות אלו כאשר הוא עוסק באחת מהלכות ביכורים. תנאים נחלקו בשאלה האם גם גר שמביא ביכורים קורא את הפסוקים שעל כל מביא ביכורים לקרוא. יסוד המחלוקת נעוץ בשאלה האם גר רשאי לומר על עצמו "כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כו, ג), שכן אבותיו לא השתייכו לעם ישראל. בעקבות זאת דנו ראשונים בשאלה דומה: האם גר מברך ברכת המזון, שבה אומרים "שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה". ההלכה הפסוקה היא שגר מביא וקורא מקרא ביכורים, וכן מברך ברכת המזון, שכן אברהם, שלו הובטחה הארץ תחילה, נתכנה "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם", והוא "אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה", כלשון הרמב"ם.

בעקבות הדיון ההלכתי והרעיוני בסוגיה זו כותב הרב ליפשיץ: "מניסיוני והתרשמותי, הגרים הנדבקים בעם ישראל אינם מתחילים מהארץ. הם מתחילים מאמונה בקב"ה, מהתרשמות מכוחה הרוחני של התורה, והמיוחדות שהם מוצאים בעם ישראל ששרד את הדורות, על אף הצרות הרבות והניסיונות לכלותו. הם נפעמים מהחוכמה היהודית, ממקומם של יהודים בכל תחומי העשייה, ורק מעטים באים מהצד הרוחני־מיסטי של ארץ ישראל. אנו מגיירים גם אנשים שיגורו בחוץ לארץ, ושאלת יישוב ארץ ישראל ועלייה לארץ אינה בראש סדרי עדיפותם, אף שמבחינת אמונה וקיום מצוות הם שומרים קלה כבחמורה. נמצא אם כן שלפחות לחלק מן הגרים אין שייכות חזקה לארץ בתחילת עלייתם הרוחנית, ומכאן ההיגיון שבדיון האם חייבים מן התורה בברכת המזון. על אף האמור נקטו רוב הפוסקים כי גרים יברכו כרגיל, כי אצל הגרים החיבור לארץ מתחיל מברכתו של הקב"ה לאברהם שיהיה לאב המון גויים. הוא אביהם של הגרים, ומכוחו הם מחוברים לארץ ויכולים לברך כרגיל" (עמ' 676).

נושא הגיור מצוי על סדר היום הציבורי בעקבות עליות גדולות והספקות שהתעוררו בנוגע לזהותם היהודית של חלק מהעולים, וסביב שאלות כמו גיורי קטנים, האם בתי הדין לגיור מחמירים או מקילים מדי, ועוד. הספר איננו כולל התייחסות ממוקדת לכל השאלות והסוגיות שקשורות לגיור. עם זאת, יש בו עיון מעמיק במקורות רבים מדברי ראשונים ואחרונים, ספרי פוסקים וספרי שו"ת שעסקו בגיור. 

לאורך הספר דן המחבר באופן מעמיק ומקיף בכמה נושאים טעונים וסבוכים, ובהם: חומרת האיסור של נישואי גיורת לכהן; קיום מצוות על ידי מועמד לגיור; התמודדות בית דין עם האיסור "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", כאשר סביר שהמתגייר לא ישמור תורה ומצוות; האם ניתן לבטל גיור של בית דין (שאלה שעוררה פולמוס הלכתי וציבורי בשלהי שנות האלפיים, כאשר דיין בבית הדין הגדול ביקש לבטל את גיוריו של בית דין מסוים), ועוד.

עוד יש בספר עיון מעמיק בסוגיות למדניות מובהקות, ובהן: "גר שהתגייר כקטן שנולד"; דברים שבפה ודברים שבלב; קבלת גרים בבית דין של תלמידי חכמים שאינם נחשבים כמומחים. כן קיים בו עיון בפרשיות גיור בתורה ובמפרשים: פירוש הרשב"ם לפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר"; מדוע לא גוירה תמנע; מיהו עשו; קבלת גרים מעמלק; דברי אור החיים בפרשת יפת תואר; מעמדם של ישראל לפני מתן תורה, ועוד.

בספר נמצאים גם דברים ששלח המחבר לרב יצחק יוסף, בעקבות בקשתו של הראשון־לציון מהרב ליפשיץ להציג את הבנתו בנוגע לעמדת הרב משה פיינשטיין ורבנים נוספים בסוגיית גיור קטינים. הרב יצחק יוסף שיגר מכתב ברכה חם על הספר והוסיף דברים בנוגע למשמעות קבלת עול מצוות כחלק מהותי בהליך הגיור. רבנים ודיינים נוספים שכתבו דברי ברכה חמים הם הרב שלמה משה עמאר, הרב רפאל שלמה דייכובסקי, הרב ציון בוארון, הרב יעקב אריאל והרב דב ליאור.

מסעות להודו ולפרו

אחת השאלות המעשיות הקשורה לעולמם של הגרים היא האם גר חייב בכבוד הוריו הנוכרים. היה מצופה שהעיון בסוגיה זו יתקיים בעקבות מצוות כיבוד אב ואם שעליה אנו קוראים בעשרת הדיברות, אך העיסוק בשאלה זו בספר הוא דווקא בפרשת וארא, בעקבות דברי המדרש שמשה רבנו לא היה שותף בביצוע מכת דם ומכת צפרדע, שכן "בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן" – ולפיכך היה עליו להכיר טובה למים שהגנו עליו כשהיה מונח בתיבה ביאור, ולעפר שהגן עליו כשהרג את המצרי. הרב ליפשיץ דן בדברי פוסקים שחלקו בשאלה זו, אך מסכם שברור ומוסכם על הכול שאסור לגר לבזות את הוריו שאינם יהודים, שכן גם גויים מכבדים את הוריהם מצד השכל והמוסר הטבעי או מצד הכרת הטוב (עמ' 238).

שאלה מעשית אחרת: האם גר שמקבל עליו עול תורה ומצוות מקבל על עצמו גם את המנהגים שהתקבלו במהלך הדורות (שלא ללכת בגילוי ראש, מנהגי אבלות ועוד). לאחר דיון בתוקפם ומשמעותם של מנהגים, מסיק הרב ליפשיץ שגר מתחייב גם בהם, תוך שהוא מוסיף דברים על עוצמתם של מנהגים, הבאה לידי ביטוי בכך שגם אצל יהודים מבטן ומלידה – לעיתים ההקפדה על המנהג גדולה יותר משמירה על הלכות חמורות.

בהקשר זה הוא מספר על זוג קשישים שבאו לבית הדין לדיון ראשוני בתחילת לימודיהם באולפן הגיור. האיש יהודי, האישה גויה, והם חיים יחד כבר שנים רבות. האישה אמרה שהיא נוהגת מנהגי יהדות כבר שנים, כגון הדלקת נרות בערב שבת. כשהדיינים בקשו ממנה לומר את הברכה היא סירבה, בטענה שאסור לברך בלי כיסוי ראש. לאחר הפצרות היא התרצתה, אך עשתה זאת בקושי ועם דמעות בעיניים. בעלה, שהוא כבד שמיעה, לא שם לב בתחילה לדיון, אך כששם לב מיהר לשים את ידו על ראשה כדי שלא תברך גלוית ראש. "נתרגשנו ולמדנו על כוחו של מנהג ועל חיבורם האמיתי ליהדות, ועל כן נדברנו לקצר להם את התהליך במעדה נכונה ולהביאם במהרה לבית הדין, וכך הווה".

בסוף הספר מופיעים סיפורים מרגשים נוספים על מפגשים עם גרים בבית הדין, על מלווי גיור ומשפחות מאמצות, על עריכת חופות לגרים ממדינות שונות, על מסעות להודו, לפרו ולמקומות נוספים כדי לעסוק שם בגיור, ותיאורי מקרים סבוכים שהסתיימו בהצלחה וגם כאלה שנכשלו. לאורך השנים ניהל הרב ליפשיץ יומן ובו תיעד מקרים מעניינים, אנקדוטות, הארות הלכתיות, רגעי שמחה ואכזבה, וכל זאת כאשר רישומם של הדברים טרי וניכר.

חג השבועות מזוהה כחגם של הגרים והגיורות, בשל המנהג לקרוא את מגילת רות, שהצטרפה לעם ישראל. במדרש רות רבה נאמר:

אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור והיתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים.

הרב ליפשיץ מציין את דברי הגרי"ד סולובייצ'יק ששאל על כך: הלא רבות מהלכות גרים נלמדות ממגילת רות, ומובן שיש בהן איסור והיתר! הרב ליפשיץ מוסיף הלכות נוספות שנלמדות מהמגילה, כמו קניינים וברכת חתנים. תשובת הגרי"ד היא שגם הלכות גרות שנלמדו במגילה לא נשנו כהלכות איסור והיתר, אלא כחלק מגמילות החסדים של בעז עם רות. חסד עם העולם, שנוספת לו נשמה יהודית שתאיר בו; חסד עִם עם ישראל שמתחזק בעוד יהודי הנלווה לבית ישראל; וגם חסד לעצמו ולנשמתו המאירה באור חיים נצחיים.

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים... וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם, וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ־לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאוֹרְחוֹתָיו" (ישעיהו ב). גרים רבים עתידים להצטרף לעם ישראל. ההתמודדות והניסיון הגדול שרוכשים הרב ליפשיץ וחבריו בבתי הדין לגיור, עם כל הקשיים והמורכבויות שיש בדבר, מסייעים ומכשירים את הדרך לקראת ימים אלו.