החמסין הגדול הראשון לעונה כבר מאחורינו, וזה הזמן להכריז על בואו של הקיץ. קצר פה כל כך האביב ממילא, ובשנים האחרונות החום השתלט גם על החלקה הקטנה של ימי ספירת העומר. לאחדים, קיץ הוא ברכה, לאחרים קללה, אבל דבר אחד בטוח: הקיץ מבשר על הימצאותם ביתר שאת של הג'וקים. הסיבה שגרמה לאורית זמיר שסובלת מפוביה רבת שנים מתיקנים - לקום בבוקר ביום חורפי אחד ולהחליט שהיא מטפלת בבעיה.
משזה הוחלט, היא שכרה את שירותיה של מטפלת בשיטת CBT, כדי שתחשוף אותה למשימות הדרגתיות שיעזרו לה להתגבר על הפחד שלה בזמן קצוב. הספר הקצר הזה הוא למעשה חיבור מסאי על המסע שלה לנצח את הג'וקים, ואת הפחדים שלה עצמם. הפרקים מחולקים לרשימה של "פחדי ג'וקים", מאפס ועד מאה. זה רעיון טוב, כי הוא בונה מתח: האם בסוף תצליח המספרת לשהות בקרבם של ג'וקים משוחררים או שתברח בבהלה?
על פניו מדובר בחרקים, אך בעצם הפחד של המחברת מהותי יותר. כפי שהיא מעידה על עצמה כבר במשפט הראשון בספר: "כל החיים אני מפחדת". היא מספרת על פחדים ילדותיים כמו שאבא שלה יכעס; על פחדים מטורפים שחוותה כאישה צעירה שלא מבינה שמהם היא צריכה להיזהר; ועל פחדים בעולם שבו הייתה מציאות כמו 7 באוקטובר. התיקנים המעופפים אולי לא כל כך אטרקטיביים, אבל הרגשות שהם מעלים נחווים בעוצמה מבעד לדפים.
הכי מעניין
| צילום: ללא
הפחד מהג'וקים יכול להיראות לפעמים מוגזם, אבל כשהמספרת שוטחת על פני הדף את הדברים שהפחד גרם לה לעשות (הגרוע מכול, אולי, להשאיר את בנה התינוק על שידת ההחתלה ולברוח בבהלה מהחדר בראותה ג'וק), אפשר להבין את עומק המצוקה. לא פשוט להתחבר לפחד של אדם אחר, לאמץ את נקודת מבטו ולהבין שהוא קיים ודורש הכרה, ויש לחיבור זה ערך רב. בסוף־בסוף, אולי גם הג'וקים עצמם פוחדים.
לצד ההסתכלות המבוהלת של המספרת באותם יצורים, היא משבצת אזכורים רבים של יצירות הספרות שבהן מופיעים ג'וקים מסוגים שונים, בין השאר של נורית זרחי ויורם קניוק, וגם מגלה שבתקופה מסוימת התחילו נשים לכתוב על תיקנים, לדעתה מתוך הזדהות עם המין הזה, שבכל היררכיה של ממלכת החי מדורג אחרון. "אנחנו אוהבים את שאנחנו מקרבים", המטפלת שלה אומרת לה, והיא מקרבת אליה את הפחד הגדול שלה, אוחזת בו, מתעמקת בו. יכול להיות שמדובר בתוצר של הכתיבה החסכונית והמדויקת, אבל אפילו האנקדוטות על חייהם הסודיים של התיקנים מעניינות ומאפשרות נקודת מבט חומלת על בעלי המחושים הללו, ושופכות אור על כך שהזר והשונה מפחיד מכיוון שהוא זר ושונה, אבל ברגע שלומדים אותו אפשר להפסיק לפחד ממנו ואולי אפילו להתיידד איתו.
בסוף, כך נדמה, פחד הוא תמיד משענת. תמיד מכסה על משהו אחר. או כמו שהמחברת מציינת לקראת השלב הסופי בטיפול החשיפה שלה: "מה חזק יותר – הפחד עצמו, או הפחד לוותר עליו, מרכיב מהותי כל כך בזהות שלי? מה יתגלה מתחת לפחד מהג'וקים? מה יתפוס את מקומו בחיי?" כמו בכל דבר בחיים, גם פה יהיו עליות וירידות, רגרסיות והתקדמויות, אבל העיקר הוא להסתכל לפחד בעיניים, ולדאוג ליעה ומטאטא בהישג יד. קיץ נעים.