גבעת ברנר: ספרו של אמיר חרש הוא גרסה ישראלית לסוגת ה"מאש אפ"

"ואז הספק. אותו 'אף־על־פי־כן!' ברנרי מפורסם. הייתכן? רוצה לומר, השכל ממאן לשמוע, אבל הלב, בכל זאת, מאזין. ברור שברנר 'שלנו' לא כתב את המחברות האלה. לא ברנר 'שלנו', ובכל זאת – ברנר. ברנר־שהוא". כך כותב המביא לבית הדפוס, כביכול, הלוא הוא מחבר הרומן שלפנינו, אמיר חרש, מאה שנה אחרי הירצחו של יוסף חיים ברנר בפרעות בין יפו לתל־אביב.

חרש הוסיף את ברנר כמחבר שותף, לא רק מפני שברנר, כדמוּת, הוא המחבר־כביכול של רוב חלקיו, אלא גם מפני שמוטמעים בו ציטוטים ורעיונות מסיפוריו. כותרת הרומן היא כותרת רומן ידוע של ברנר, האחרון שפרסם בחייו, "שכול וכישלון", בצירוף המילה "וזומבים". כלומר, יסוד של ספרות־אימה פנטסטית הוכנס כאן – זומבים, מתים מהלכים המתפקדים כחולי ירח נואשים ותוקפנים, שכל אדם שהם נושכים נעשה לאחד מהם. בני חבורתו של ברנר מכנים אותם פגחים, פגרים חיים. אמיר חרש משיק כאן במוצהר גרסה ישראלית לסוגת ה"מאש אפ", הנוטלת יצירה ספרותית קלאסית וכותבת עליה וריאציה חדשה.

אבל צריך לדייק. הרומן החדש שלפנינו אינו כתוב על פי "שכול וכישלון" דווקא, אלא על יסוד כמה יצירות שונות של ברנר (כך למשל כותרות ה"מחברות" שהיצירה עשויה מהן, וגם הפרפרזה במשפטי הסיום, לקוחות דווקא מהרומן "מכאן ומכאן"). אם יש טקסט ברנרי אחד שהרומן של חרש הוא עיבוד שלו, הרי אין זה טקסט שברנר כתב, אלא הטקסט שכתב לו הבמאי הקשוח של ההיסטוריה: סיפור הירצחו בידי הפורעים הערבים יחד עם בני המשפחה המארחת, יצקר, ועם שלושה סופרים צעירים.

את הפרעות הלאומניות מחליף כאן האסון המפונטז של מגפת הפגחים. היסוד הלאומני כביכול עוקַר כאן, אך ניכר שאין כוונת המחבר להכחיש את ההיסטוריה. את חרש הפעיל, בבירור, יצר אומנותי: הדחף לכתוב בעקבות סופר דגול ששפתו התיישנה לכאורה, אך חיותה בעת שנכתבה היא מוחשית – והדחף לכתוב פנטזיה על חומרים מקומיים, תחום שאליו פנה אמיר חרש לאחרונה ברומן לנוער, והמשך למסורת שהחל בספרו המיוחד "ברונז" (2019).

משהו מעין סדר־יום פוליטי של הרומן אפשר למצוא בדברים שנושא ברנר סמוך לסופו. ברנר מתייחס שם לשורה של ביאליק שהיא גם המוטו לרומן כולו: "הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?". הוא אומר לביאליק ש"הגיעה תשובה. לא בפוסטה הגיעה, אלא במציאות". והמת הזה שהתעורר אינו עם ישראל, כפי שקיווה המשורר, אלא הפגח, "האדם החדש, הלא־אדם" שהרי "רק הגיע לארץ ומיד, לא יצא חודש וכבש אותה כולה!... טוב המת החי על החי המת". זו ביקורת ברנרית טיפוסית על הישגי הציונות בזמנו, שספק אם היא נוגעת לזמננו. אכן, ניצחון הפגרים־החיים הוא חלק מחגיגת הפנטזיה־ההיסטורית של חרש, שהיא תכלית הספר.

מהי תכלית אסתטית זו? כתיבה ברנרית בנושא לא־ברנרי ובזמן שאינו ברנרי אבל הוא זמן שכול־וכישלוני, זמן בצֵל פרעות. תכלית זו מושגת בהצלחה מפוארת. חרש מחיה את המניירות של ברנר אחת לאחת, מממש את לשונו ואת תחבירו הנרגש אולי היטב מכפי שברנר עצמו עשה, מגיש לנו עלילה שדקויותיה הפסיכולוגיות מתחרות עם מתח הפעולה והמתח הרוחני שאינם חדלים בה לרגע. מי שכבר קרא ברנר ייהנה מזיהוי הרמזים ליצירותיו, ומי שטרם – סקרנותו תתעורר.