ספרו העשירי של יונתן ברג מכוון לקוראים שיודעים להשעות לשעה קלה את השיפוטיות ואת כללי החברה והסדר, לשחרר מעט את החגורה ולהצטרף למסע פרוע, רווי הומור, סאטירה ואירוניה, וגם חוצפה כלפי החוק והכללים. המסע של ברג אינו דורש מטוס, דרכון או תרמיל. זה איננו מסע במדבר, או טיפוס לגבהים מסחררים ואל פסגות מכוסות קרח־עד. אין בו סכנות חיים והרפתקאות מסמרות שיער. בדרך הזו אין אפילו עלילה, גם לא מקומות רחוקים ודמויות מתרבויות מרתקות שרק המספר, זוכה להכירן. דניאל, גיבורו של ברג, מסתפק במועט, במוכר ובקרוב, "בין שכונת גאולה למחנה יהודה, בין שדרות רוטשילד לנווה שאנן", כדי להציע "מבט חדש על המציאות הישראלית".
כמו כל מי שמחפש את עצמו, או רוצה להתבונן במציאות ולשאוב ממנה חדוות חיים, דניאל רק רוצה לחרוג מעט מן הסדר הטוב ולהביט סביבו במבט רענן וקצת פרוע. הוא יוצא מביתו, מרים את ראשו, ובזמן ש"כולם פוסעים להם ברצינות בעקבות יעד חשוב", הוא תועה בדרכים ותוהה ומתבלבל. "מה היעד שלי? אין לדעת. וגם אין לדעת מי יודע"; "יצאתי מהבית לרחוב עזה רק כי לקוח היה במצוקה". עכשיו, אחרי שמילא את המוטל עליו ו"יש כמה מטבעות, דמי תיווך תמורת מסירת חומר רפואי, שליחות חשובה" – איזה צורך יש לו למהר ולאן הוא צריך ללכת? "הרגליים, אני נותן להן לבחור את היעד והן הולכות ישר ונהנות מיום אביבי, שאביביותו מוכפלת באותה לֵאות נוטפת מור ודבש של הקנאביס".
| צילום: ללא
זהו ספר אנרכיסטי במתכוון, אך אין בו הסתה לפרוע את המוסר, למחוק את גבול הטוב והרע או להתמכר לשטן ושליחיו. יש בספר הרבה חמלה ואהבת הזולת. דניאל כואב את כאבם של הנזקקים לשירותי החלוקה שלו: את העובד הזר, שזקוק לסם אך אינו מקבל אישור, ואת אלה שכאביהם מוחצים את נפשם.
הכי מעניין
דניאל מטייל בירושלים, ובהדרגה מצב רוחו הולך ומשתפר. מגיא בן־הינום הוא צועד אל שער יפו, ואז בהילוך איטי אל כנסיית הקבר ואל הצלייניות הצועדות בסך אל המקום הקדוש להן. באווירה החמימה הזאת הוא נזכר בהוריו שהלכו לעולמם, ומתגעגע אליהם.
כך הולך ומתפתל השיטוט בעיר העתיקה, חסר יעד ומטרה מוגדרת. בין כנסיות ובתי קפה וגברים שמעשנים נרגילות, מערות קבורה וזיכרונות משפחתיים. בכל השיטוטים האלה, רוב הזמן דניאל פשוט מבקש שקט. מרחובותיה הצרים וסמטאותיה של העיר העתיקה הוא מגיע אל הכותל ומנהרותיו, ומהעיר העתיקה לירושלים החדשה ולשוק מחנה יהודה. למרות המראות המוכרים, ניסוח השוטטות של ברג חדש ורענן, וכך גם תיאורי האנשים, הקולות והזיכרונות.
מירושלים יוצא הגיבור באוטובוס לתל־אביב, מתפעל מהאישה הצעירה היושבת לידו. בליבו הוא מכנה אותה "ציונות", ומדמיין אותה ואת חבריה מתבגרים, מתחתנים, מגדלים ילדים. ואז מגיעים לתל־אביב. מלבד הים והחוף, שם הוא מאבד את "ציונות", בתל־אביב יש גם נווה־שאנן עם העובדים הזרים וסיפורי התלאות שלהם במדבר, הבנות המצחקקות שמציגות את גופן לבעלי המיליונים, וכנופיית היפסטרים עם גרביים עד הברך, משקפיים עצומים, שיער פנים, טבעונות, טשטוש מגדרי ושנאה לים. יש גם ישיבות לחוזרים בתשובה, וכמובן איך אפשר בלי הפגנות.
דניאל מתעייף והולך. מחפש את השקט ואת הבדידות, הרחק מן הרעש והחיכוך האנושי, האוטובוס הצפוף והמפגינים הצועקים. הוא מתכווץ אל עצמו ומחפש מפלט, נשכב על החוף. בסופו של דבר, אחרי כל המראות והמפגשים, זוהי בדידותו של אדם עם עצמו. את הבדידות הזאת מגיש לנו ברג בכתיבה פיוטית, רגישה, מוזיקלית ונוגעת ללב.