בגובה העיניים: דרכו החינוכית של אחד ממובילי מהפכת התנ"ך

ניסיוני הראשון (והבוסרי להפליא) בכתיבה עיונית התרחש כשהייתי כבן 16, לקראת הפקת קובץ מאמרים תורניים מבית הישיבה התיכונית שבה למדתי. במאמרון – שעל כתיבתו עמלתי לא מעט – עסקתי בטעמיה ומשמעותה של רציעת אוזנו של העבד העברי. לאחר סקירת התייחסויות שונות של חז"ל ושל מפרשי המקרא הקלאסיים לסוגיה, חתמתי בהפניה עקיפה לחוקי חמורבי הקדומים, שסימון אוזנו של העבד נזכר אף בהם באופן מסוים. את תגובתו המיידית והנחרצת של ראש הישיבה, ששלל מכול וכול אזכור מעין זה במאמר, לא צפיתי כלל. לאחר דין ודברים קצר, נוסח הדברים שוּנה באופן ממשי בהתאם לדרישתו. באותה עת לא הייתי מודע כלל לפולמוס החינוכי והרוחני שבאותן שנים רק הוחל בהגדרתו ובשרטוטו, ומבלי דעת הצבתי את עצמי באחד מצדדי הפולמוס. סיפורו של בית המדרש שמוביל את הצד המדובר, ושל אחד ממקימיו ויוצריו הבולטים, עולה מן הקובץ "משאת ליואל: עיונים במקרא ובהוראתו לכבוד הרב ד"ר יואל בן־נון".

להוציא שנים מספר שבהן עמד בראש ישיבת הקיבוץ הדתי בעין־צורים, ר' יואל כמעט לא עמד בראש המוסדות שעל דרכם החינוכית והרוחנית – בייחוד בהקשר התנ"כי – השפיע באופן כה רחב. אמנם לאורך השנים הוא היה שותף מוביל ומשמעותי מאוד במוסדות ובמיזמים תורניים רבים ומגוונים – בהם ישיבת הר עציון, מכללת הרצוג, ימי העיון בתנ"ך, המכללה ירושלים, מיזם 929 ועוד ועוד – ואולם דומה שבית מדרשו האמיתי של ר' יואל מעולם לא נתחם בגבולותיו של מוסד זה או אחר, כי אם היה ועודנו בית מדרש ציבורי, רחב ומתרחב, המעמיד תלמידים הרבה במגוון רחב של מוסדות, והיוצר אדוות המשפיעות באופן מתמשך ומתחדש על ציבורים רבים במיוחד, בכללם כאלה שאינם מודעים כלל לדבר, כמוני בצעירותי.

על רקע זה, טוב ויפה עשתה המכללה האקדמית הרצוג – ביתו האקדמי המובהק ביותר של ר' יואל לאורך השנים – בהחלטתה להפיק קובץ עב־כרס זה, הכולל עשרים וארבעה מאמרים מאת בכירי תלמידיו, חבריו ושותפיו לדרך, הממחישים היטב את השבילים הפרשניים שאליהם הובילה חדשנותו של ר' יואל בחמישים השנים האחרונות, ואת מגוון הכיוונים שאליהם מתפתח בית מדרש זה לאורך השנים.

יתר על כן: טוב ויפה עשתה המכללה בהחליטה להפיק את הקובץ לכבודו ככרך ס"ג של כתב העת מגדים – כתב עת שר' יואל היה מהוגיו ומראשוני ובכירי כותביו, ואשר במשך כמה עשרות שנים היה הבמה המובהקת ביותר של "מהפכת התנ"ך" שהוא עצמו שרטט. אומנם, הפקת הקובץ במסגרת זו ממקדת את תשומת ליבו של הקורא בעיקר בהיבטים הנוגעים ישירות ללימוד ולהוראת תנ"ך, ואולם באחדים מן המאמרים מובלטת היטב לא רק שיטתו הלימודית־למדנית של ר' יואל בתנ"ך, כי אם גם ההקשרים התיאולוגיים, הרוחניים והלאומיים הקשורים בה, מזינים אותה וניזונים ממנה.

אילן יוחסין למדני

בהתאם לתחומי עיסוקיו של ר' יואל, כולל הקובץ, מלבד תיאור קורות חייו ורשימה סדורה של פרסומיו, שלושה שערים עיקריים. השער הראשון, "חידוש לימוד התנ"ך בדורנו", מבקש להציב את פעילותו בהקשר היסטורי ולמדני רחב, תוך מבט הן על המהלכים שקדמו לראשית פעילותו והן על אלו שנוצרו בהשפעתה לאורך השנים. בשער זה נכלל מאמרו המעמיק של הרב יובל שרלו על דרכו של ר' יואל בלימוד התנ"ך ובהוראתו; מאמרם של מיכל גרושקו־טייטל וחנוך בן־פזי על הקשר שבין עמדתו התיאולוגית של ר' יואל ובין דרכו הייחודית בלימוד בתנ"ך; סקירתו הרחבה של יהושע רייס על המיזם המקוון של "תנ"ך הרצוג", המהווה (נכון להיום) את השלב העדכני ביותר בהפיכת מהפכת התנ"ך מחזון למעשה; ואת סקירתו של הרב בני לאו על יצירתו, עיצובו והשפעתו של מיזם הלימוד 929 – שר' יואל הוא אחד הכותבים הבולטים והקבועים בו מראשית דרכו.

השער השני בקובץ, "לפשוטו ולסדרו של מקרא", מבקש להציג לקוראים פרקים שונים מפירותיו של בית המדרש התנ"כי שאותו עיצב ר' יואל לפני שנות דור, ושתלמידיו ושותפיו ממשיכים ללמוד וליצור בו גם כיום. כך כולל שער זה ארבעה־עשר מאמרים בחקר המקרא, המוקדשים (מן הסתם שלא במקרה) הן לחומשי התורה, הן לספרי הנביאים והן לאחדים מספרי הכתובים, ואשר מחבריהם (ובהן שתי חוקרות – מאפיין מובהק וכיום מובן מאליו של דמות בית המדרש) מהווים מעין שרטוט של אילן היוחסין הלמדני־תנכ"י מבית מדרשן של ישיבת הר עציון והמכללה האקדמית הרצוג בשני הדורות האחרונים.

כותרותיהם ותוכנם של אחדים ממאמרים אלו נבדלים מן המאמרים הקלאסיים ורחבי־היריעה שהתפרסמו, לעיתים בידי אותם כותבים עצמם, בשנותיו הראשונות של "מגדים". זוהי אולי עדות נוספת להתפתחותו ולחיותו של בית המדרש האמור, שהיוצרים בו ומכוחו אינם נותרים במקומם, וממשיכים לדייק את סברתם ולפתחה ככל שהזמן חולף. במאמרים אחרים, לעומת זאת, דומה שנושבת עדיין אותה רוח רעננה ולעיתים מפתיעה של גיליונות "מגדים" הראשונים: כך, למשל, מאמרו של הרב יעקב מדן על מלחמת מכמש, שהוא הדגמה נפלאה לאופן חשיבתו וכתיבתו של הרב, מתכתב עם דברים נוספים שהוא כתב ופרסם לאורך השנים, בבמה זו ובבמות אחרות.

השער השלישי והאחרון בקובץ (להוציא מאמר נוסף באנגלית, מאת יעקב ביזלי ואשר מנינג, המציג גם בשפה זו את קורותיו ודרכו הפרשנית הייחודית של ר' יואל), משקף באופן המובהק ביותר את אחד הפנים המוכרים והמשמעותיים ביותר בתורתו של ר' יואל – החיבור בין לימוד הטקסט המקראי ובין ההיכרות והבחינה המתמדת של הדברים על רקע המציאות הריאלית והגיאוגרפית הסובבת. שער זה, שבו חמישה מאמרים, מוקדש לסוגיות שונות של ארכיאולוגיה מקראית, ושל יחסם של חז"ל לטקסט המקראי ולריאליה הארץ־ישראלית. פרק מרתק וייחודי מאת פרופ' יוסף עופר עוסק בקורות כתיבתם של ספרי נביאים וכתובים על קלף בעת החדשה, ולרקע הטקסטואלי, התרבותי והרוחני שעמד בבסיס התופעה. זוהי אולי גם מעין מחווה למחויבותו הנודעת של ר' יואל לקריאה מדויקת ורהוטה בתורה ובנביאים – הן בבית הכנסת, הן בזמן השיעור והן בינו לבין עצמו.

גבולות המהפכה

שאלה משמעותית אחת המתעוררת בעת הקריאה בספר – ובייחוד בחלקו הראשון, המוקדש למפעלו של ר' יואל בהקשרו הרחב – היא מידת הצלחתו של בית המדרש התנ"כי המדובר לחדור לקהלים נוספים: הן בתוך המרחב הדתי־לאומי עצמו, והן מחוצה לו. מטבע הדברים, שאלה זו נדונה לרוב בעיקר על רקע היחסים המורכבים שבין בתי המדרש השמרניים לבתי המדרש הליברליים יותר בתוככי הציבור הדתי עצמו – על מוסדותיו, מנהיגיו וקובעי דרכו.

בספר זה, לעומת זאת, נדונה בקצרה גם מידת ההשפעה של מפעלם של ר' יואל וחבריו בקרב הציבור שאיננו שומר תורה ומצוות. זאת הן במאמרו של יהושע רייס, המודה ביושר כי עד היום נותרה "מהפכת התנ"ך", מבית מכללת הרצוג ושותפותיה, בעיקר נחלתם של לומדי התנ"ך בציבור הדתי הלאומי; הן במאמרו של הרב בני לאו על אודות מיזם 929, שאבחנה זו עמדה ברקע יצירת המיזם ועיצובו התוכני; והן במאמרו הפותח של הרב יובל שרלו, המתאר את שיחתו השנתית עם ר' יואל בסיום ימי העיון בתנ"ך, שבה דנים השניים במצבה העדכני של מהפכת התנ"ך ובאתגריה הבאים. בהקשר זה, התגייסותו של ר' יואל עצמו לכתיבה קבועה במיזם 929 מאז ראשית דרכו, מבטאת את שאיפתו־מחויבותו לפריצת מסגרותיו הקהילתיות של בית המדרש שאותו סייע לעצב, ליצירת כלי השפעה על סדר היום הישראלי באשר הוא, ולהעמקת השיח הלמדני־תרבותי בין ציבורים שונים. דומה שעמדה זו מתכתבת במובנים מסוימים גם עם עמדותיו הפוליטיות והאידיאולוגיות בנושאים אחרים, שאינן נדונות או זוכות לביטוי מפורש בספר זה עצמו, ואולי מעט חבל שכך.

בחתימת הדברים יש להדגיש שקריאת הקובץ כולו מותירה את הקורא עם הרבה מעבר לעצם ההיכרות עם "מהפכת התנ"ך" או עם "בית המדרש התנכ"י" שיצר והתווה ר' יואל, וכן עם הרבה מעבר להיכרות עם הפרשיות המקראיות, ההיסטוריות והתיאולוגיות המוצגות בידי הכותבים השונים. כך, למקרא המאמרים הסוקרים את עמדתו הרוחנית של ר' יואל, העומדת בבסיס שיטתו הפרשנית, ולמקרא הקשר הבלתי ניתן לערעור שבין תפיסות רוחניות, אידיאולוגיות ולאומיות ובין האופן שבו ניגש כל אחד מאיתנו ללימוד התנ"ך, הקורא מתמלא גם בתחושה עמוקה של מחויבות רוחנית כפולה ורחבה: מחד, להמשיך ולהעמיק בלימוד התנ"ך בעיניים אמוניות, רעננות ומופתעות גם יחד, ומאידך לעמול כל העת על המשך קיום וביסוס הקשר בין עולמנו הרוחני – הממשיך ומתעצב כל העת לאור כל המתרחש סביבנו – ובין האופן שבו אנו ניגשים לתנ"ך, מבקשים לפענחו, ובייחוד מבקשים להופכו לאבן יסוד בזהותנו האישית, היהודית, הרוחנית והלאומית.

ד"ר ראובן גפני הוא חבר סגל בכיר במחלקה ללימודי א"י במכללת כנרת, וחוקר ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה