עניין אחד שוזר את מאמריו והרצאותיו של עמינדב דיקמן ז"ל המלוקטים בספר הזה, אף כי נושאיהם מגוונים, והוא עניין שראוי לענות בו ביום העצמאות הע"ז שלנו: דגל השימוש בעברית בכל רבדיה ההיסטוריים, בכל סגנונות ההבעה שיצרה.

תחילה שתי מילים על דיקמן ועל המבחר שלפנינו. עמי דיקמן, שהייתה גם לי הזכות ללמוד אצלו סמינריונים באוניברסיטה העברית, היה מתרגם רב־פעלים של שירה בשלל לשונות אירופה, מראשית שירת יוון העתיקה ואילך, וחוקר תולדות התרגום הספרותי לעברית. הוא נולד בוורשה לנטשה ושלמה דיקמן, שהיה מענקי המתרגמים הספרותיים שלנו, ועד גיל 19 הספיק לפרסם תרגום של כל שירי ביאליק לפולנית. בימי מלחמת העולם השנייה הגלוהו הסובייטים למחנה עבודה בסיביר, בגלל פעילותו העברית־ציונית, ולאחר שנים רבות חזר לוורשה. הזוג הצליח לעלות ארצה ב־1960, עם עמינדב בן השנתיים. אך לאחר שנות עבודה קדחתניות אחדות, שהניבו נוסח עברי למיטב הקלאסיקות הרומיות, נפטר שלמה בטרם מלאו לו 48. עמינדב היה ממשיך דרכו המובהק, ונפטר לפני שלוש שנים, בן 64 בלבד.

המבקר ומתרגם השירה עדו ניצן והסופר אריאל הורוביץ, מתלמידיו של עמי דיקמן, משרטטים בספר את דיוקנו באמצעות קיבוץ מבחר כתבים קצרים שלו, שחלקם טרם ראו אור. מן המגוון המאלף מצטיירים אופקיו של המחבר. יש פה מאמרים פרוגרמטיים על תרגום שירה, ושירה קלאסית במיוחד; עיונים בספרות העולם, בפרט הרוסית; דיוקנאות של מתרגמי שירה היסטוריים בולטים, תוך חילוץ הפואטיקה שלהם; דברים על העברית ודברים על דמותו המופלאה של שלמה דיקמן – והכול בשפה יפהפייה הממחישה את שהיא מטיפה לו, ובמלוא הטנא הומור דק.

תרגומיו של עמינדב דיקמן מפורסמים בהתרסה שלהם נגד צווי ה"נגישות", "גובה העיניים", "עדכון הלשון" ושאר מינים מקובלים של חנופה לעצלות לשונית, שהם למעשה תלישת כנפיה של העברית וגידום שורשיה. באסופה שלפנינו הוא נדרש לעניין פעמים רבות. כך למשל בעניין המאבק נגד השפה הגבוהה בספרות: "לפני דור או שניים צריך היה להיאבק על העברית המדוברת ועל הסגנון הממוצע ולפרוץ את הגבולות שניצבו לפניהם; היום, כך אני חש, צריך להיאבק על משלביה הגבוהים של העברית ולהצילם מן הזרות שדבקה בהם". כלומר, המאבק למען שפה פשוטה, שהייתה לו הצדקה לנוכח עודף המליצות ששררו אז, הצליח קצת יותר מדי.

אתוס "חידוש" או "רענון" התרגומים לשפה "עכשווית" הוא בעיני דיקמן אשליה שלפיה "הדור יכול לתרגם את כל שתרגמו בני הדורות הקודמים ביתר הצלחה, לתקן את כל מה שקלקלו הם (אציין ביבושת שעדיין לא ראיתי מישהו מבני דור העכשיו מאציל אפשרות של התקדמויות תרומיות כאלה על דורות המחר)". אם בשפתנו לא יהיה לפחות משלב לגיטימי גבוה אחד "שיהיה פתוח לסגנון שתעורבנה בו מילים מכל רבדיה" של העברית, כי אז "יהיו דברי ספרות רבים שנוכרח לוותר על תרגומם". ובקצרה, במאמר אוטוביוגרפי קצר החותם את הספר, וכדוגמית לעבריתו של דיקמן עצמה: "יש בנמצא דבר אשר כזה – נצח העברית".