אליפים: איפה הקלאסיקה הישראלית שרדה את מבחן הזמן ואיפה פחות

את ימיי בבית הספר התיכון רציתי להעביר בשני מוסדות: הוגוורטס ובית הספר החקלאי גנות. מכיוון שהמעטפות בוששו מלהגיע, התפשרתי על אולפנית טבריה. במרוצת השנים הספקתי לקרוא את ספרי הארי פוטר לפחות עוד חמש פעמים מאז ולהשתמש באזכורים מהספרים דרך קבע, אבל מגנות שכחתי כליל. לקראת יום העצמאות חזרתי לקריאה של "אליפים", שמספר על תלמידי כיתה ט' בבית ספר חקלאי כדי לראות אם הקסם עדיין שם.

הספר נכתב על שנות ה־60 ויצא בשנות ה־80, ובעצם תמיד היה נוסטלגי, אבל הנה עכשיו הוא נראה דמיוני כמעט כמו הארי פוטר: כולם מעסיקים את עצמם בזמן הפנוי בקריאת ספרים וטורנירי שחמט, אמוץ, יו"ר מועצת התלמידים, מתפטר כי תחת הנהגתו התרחש מחדל הדלידים, חודש מאי מספיק קר בשביל לגרום לכולם להתעטף בשכבות, מערכת החוק אוכפת גניבות אבל גם מאפשרת לנערים עבריינים לחזור למוטב, ועוד. לצד התמימות יש גם המון רלוונטיות לחיים שלנו, דיונים על מהי אחריות, מתי מלשינים ומתי עוזרים, מתי אפשר לסלוח, וגם יש רגע אחד, שבו הדלידים שלא רוצים לעזוב את גנות ולהתגייס, עונים לאליפים, שלא מבינים מה הפחד: "מי שעומד להתגייס, אינו יכול שלא לחשוב על מלחמה". זה רגע רלוונטי ומצמית, כי כבר ידוע שאותה שכבת גיל נאלצה ללחום במלחמת יום כיפור.

ואיך אפשר להתעלם מקו העלילה הכי בעייתי בספר? הכוונה היא כמובן להדסה, נערה בת 14 שמתאהבת במדריך גן הירק חובב המוזיקה הקלאסית וניצול השואה – שמוליק. בקריאה חוזרת וממרחק השנים יש להודות ששטרייט־וורצל כתבה את הסיפור ברגישות: הקשר התחיל כחברות עמוקה ואהבה משותפת למוזיקה והמשיך כאהבה, שלא תמומש עד שהדסה תגיע לגיל המתאים. זה סיפור עדין, שהבעייתיות בו היא בעיקר סביב העובדה שהדסה בכלל מתרועעת דרך קבע עם אדם בן 35. אלא שהדסה, ולדעתי גם שאול הקטנצ'יק ודוידי, הם ייצוג של מה שקורה כשילדים עדיין אינם בשלים לעזוב את הבית ולעבור לפנימייה. דוידי חי כל חייו עם משפחה לא מתפקדת, והפתרון בשבילו הוא לא לעבור לגור עם בני גילו, אלא להכיר בחסך ולדאוג למלא אותו. בגלל זה סוף הסיפור, שבו דוידי מוצא משפחה, משמח ומעורר תקווה באשר לגורלו. שאול, לעומתו, הוא נער שמשאביו הרגשיים מאפשרים לו להתנתק מההורים אך מצבו הפיזי אינו מאפשר לו להתרחק יותר מדי. במהלך הספר הוא מבלה תדיר בבית החולים ואפילו עובר ניתוח מסוכן, אבל עד סוף הספר הוא מכריח את הוריו להחזיר אותו לגנות. האם זו הייתה החלטה נכונה? אפשר רק לנחש.

הדסה, לעומת שניהם, כשירה פיזית וגם נפשית להתרחק מההורים, אבל מדגימה מה קורה כשמתייחסים לילדים כמו למבוגרים: השארת שיקול הדעת והמרחב לילדים ללא השגחה עשויה לגרום להחלטות לא טובות או לכל הפחות בעייתיות. בסוף, הדסה מחליטה לנתק את הקשר עם הוריה ולהתנכר אליהם.

ספרות נוער היא קצת מטעה: מצד אחד היא עוסקת בדילמות ואיסורים שלא רלוונטיים למי שעבר את גיל 18. מצד שני היא אוחזת באמיתות שפשוט רלוונטיות לכל שלב בחיים, שבמרוצת החיים לפעמים שוכחים. או כמו שנכתב בסוף הספר: "אל לו להתיירא, כי העניינים תמיד מסתדרים איכשהו, וכי מה שנראה בתחילה קשה ונורא, עשוי אף להתגלות כחיובי וטוב".אח, איזו קריאה כיפית. אולי הם צריכים מורים.

הספרייה

שלושה ספרי נעורים ישראליים ונוסטלגיים אל עצמי

גלילה רון– פדר עמית, הוצאת מלוא

סיפורו של ציון, שנשלח מביתו בבית–שאן למשפחת אומנה והתאהב בבתיה. הספר הפך לסדרה, והוליד שתי סדרות נוספות, על בתיה ועל ניר, בנם של הורי האומנה ובן גילו של ציון.

חסמב"ה / יגאל מוסינזון

חבורת סוד מוחלט בהחלט אומנם תפקדה בימי המנדט הבריטי, אבל בהמשך היא מגיעה גם לימי ראשית המדינה, ולכל אורך ההרפתקאות שלה שמה את מדינת ואזרחי ישראל תחילה.

דפי תמר / דבורה עומר, הוצאת עמיחי

מעלליה של תמר גל מקיבוץ רימון כל כך לא עניינו את אחד המו"לים, עד שעומר כמעט גנזה את הספר ואת הכתיבה בכלל. בסוף הספר יצא וסיפר סיפור קטן ומקסים על ילדה בת 11 בשנות ה–50.