האם יש מעשה טוב שהוא אלטרואיסטי לגמרי? זו שאלה פילוסופית שחקרו רבים וטובים. אפילו פיבי וג'ואי באחד מפרקי הסדרה "חברים". האם כשאדם עוזר לחברו הוא עושה את זה בשביל החבר או בשביל עצמו? האם זה שהוא מקבל משהו מהמעשה הופך את המעשה לאנוכי? לדעתי, נדמה שהכול מתרכז לכך שאנחנו ביחסי גומלין עם העולם. אי אפשר להפריד את המעשים שלנו מהתגובה אליהם, לכן עדיף שנתנהג יפה. או בקיצור: קארמה.

בין שאתם בגישת פיבי, ג'ואי או תורות המזרח, יש מצב שתמצאו עניין בספרו של אודי נוימן, שמורכב משתי נובלות: האחת על אישה שתורמת כליה לנער מתבגר, השנייה על גבר שמתנדב בהוספיס. שניהם נעים על הציר הזה שבו לא ברור האם הם עושים את הדברים למען עצמם או למען האחר.

הנובלה הראשונה, "מתנה וצלקת", כשם הספר, ניגשת לנושא בצורה מעמיקה יותר. מיכאלה, או מיקי בשביל משפחתה וחבריה, מתגרשת מאהוב נעוריה גידי לאחר מערכת יחסים של יותר משני עשורים. אחרי שהם נפרדים הוא מתחתן ומביא ילד והיא נותרת בעריריותה הלא רצויה. היא מחליטה לעשות טוב כדי לקבל טוב בעקבות ריאיון ששמעה, והולכת לתרום כליה. התהליך עצמו עובר בהצלחה, על אף החולשה שהוא מותיר בגופה, ולאחר שהיא מוזמנת לביתם של הנער והוריו היא מתחילה להרגיש את הקרבה ביניהם באופן פיזי. הצלקת המקועקעת בעורה מתחילה לפעום כשהיא מרוגשת, כשהיא בקרבת הנער או כשהיא חוזה בהצלחותיו. הוא מודה לה על מה שנתנה לו והיא אומרת לו שהוא נתן לה לא פחות, אבל ככל שהעלילה מתקדמת היא רוצה יותר.

הסיפור של רענן, בנובלה השנייה, הוא מינורי יותר. רענן הוא טיפוס מרצה. כשהוא פוגש את איריס החולה שמבקשת ממנו לבקר איתה אצל אהוב נעוריה הוא מסכים, ומגלה דרך זה אמיתות על מערכת היחסים שלו עם בת זוגו. רענן מתקשה לנקוט עמדה, ונדמה שהוא "זורם" מטבע אופיו. האם זה הופך אותו לטוב לב? אלטרואיסט?

למעשה, שני הגיבורים בוחרים לעשות את המעשה הטוב כדי שיניב להם משהו או כדי לשלם את חובם לעולם שהניב להם משהו. רענן הבטיח שיתנדב שנה שלמה בתמורה לכך שאבא שלו יחיה כדי לנסוע איתו לראות משחק כדורגל חשוב, אבל לא ברור לנו אם אחרי השנה הזו המשיך בכך. מיכאלה אומנם נותנת חלק מגופה, אבל בחיי היומיום השוטפים היא מתקשה לתחזק אלטרואיזם אמיתי, ללא טפיחות על השכם וללא הילת קדושה. כמו למשל עם הוריה המזדקנים, שאחיה הקטן הוא זה שמשבץ את האחים לדאוג להם מדי שבת.

המעשה ההרואי של תרומת כליה מוצג כאן על פניו השונים, וזה מעורר מחשבה. המניעים של מיכאלה הם רבים, נדמה שאפילו היא לא מצליחה לברר אותם עד סופם, ואחד מהם בכלל נמסר על ידי אחד מהתורמים האחרים במחלקה: "התרומה היא כמו לידה, זה הדבר הכי קרוב ללידה שאני כבר יכול לחוות".יש גם תיאורים יפים של דברים יומיומיים: "הדביקונים הצהובים שמעטרים את שולי מסך המחשב כמו עלי כותרת של סביון ובהם תזכורות להמשך השבוע". הדמויות מתוארות יפה על מורכבותן, אבל הריחוק שנוקט המספר מובא לידי ביטוי בניכור רגשי מסוים מהן. הסיפורים מנסים לענות על השאלה למה אנשים עושים את מה שהם עושים, אבל נדמה שזו שאלה שתמשיך להדהד, כיוון שלא רק נפש האדם רלוונטית, אלא גם הכאוס של העולם ומה שהוא מביא איתו.