שניים מתוך מיליון: הנמלטים מאושוויץ

כמיליון ו־300 אלף בני אדם, רובם המוחלט יהודים, נשלחו למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ במהלך שנות האימים של השואה. למעלה ממיליון מהם נרצחו. כ־800 אנשים ניסו לברוח מאושוויץ. רק 144 מהם הצליחו. ההיסטוריון הפולני הנריק שוויבוקי, שהתמחה בחקר תנועת ההתנגדות בתוך המחנה, מציין בספריו כי רוב הבריחות נעשה ממתחמי עבודה שהיו מחוץ לגדרות אושוויץ, ומיעוטם המבוטל מהמחנה עצמו. בריחה מהגיהנום הזה הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, שלא לדבר על הסיכוי לשרוד בשטח העוין שמחוצה לו, במקרה שהתמזל מזלו של הבורח והוא הצליח לחדור את טבעת השמירה ההדוקה שבנו הנאצים.

הבורחים המפורסמים ביותר מאושוויץ הם רודולף ורבה ופרד צלר. סיפורם, בעיקר זה של ורבה, פורסם לפני כשנה בעברית בספרו הפנטסטי של העיתונאי היהודי־בריטי ג'ונתן פרידלנד "אמן הבריחה" (דביר). זהו אחד מספרי השואה המשובחים שקראתי, והוא כתוב בכישרון רב כספר מתח לכל דבר, תוך מתן כבוד לגיבוריו שקצת נשכחו, למרות הדו"ח המפורט שכתבו על אושוויץ ושהגיע גם לידיהם של רוזוולט, צ'רצ'יל והאפיפיור. בריחתם של השניים התרחשה רק באפריל 1944, תשעה חודשים לפני שחרור מחנה המוות בידי בעלות הברית, ואחרי שרוב מלאכת ההשמדה בו כבר בוצעה, ובכל זאת, לפי המחקר פרסומו גרם לעצירה חלקית של השמדת יהדות הונגריה.

בפני הסופרת הגר ינאי עמדה משימה לא פשוטה. שני הבורחים מאושוויץ שבהם בחרה לעסוק בספרה החדש ידועים הרבה פחות מוורבה וצלר. ואם על יז'י ביילצקי, הפולני הקתולי והצלע הגברית בצמד, עוד ישנם מסמכים מפורטים דיים בארכיון יד ושם (בעקבות ההכרה בו כחסיד אומות העולם ב־1985), קיימים זיכרונות שכתב, ובתו אליציה עוד בחיים והסופרת שוחחה עימה - הרי שלגבי הצלע הנשית בבריחה, צילה ציבולסקה, אין בנמצא כמעט דבר. מציאות זו הכריחה את ינאי לכתוב את קורות חייה, רגשותיה ומחשבותיה כפרי דמיונה בלבד.

הגילוי הנאות החשוב הזה מופיע בעמוד ההקדמה הקצר שבתחילת "ורדים מאושוויץ", והוא ראוי ונכון. כספר שמוגדר כ"רומן בדיוני המבוסס על סיפור אמיתי", הקורא אמור לדעת מראש שלא כל הפרטים בו מדויקים, ושהוא אינו נאמן לאירועים בדיוק כפי שהיו. אפשר בהחלט לחיות עם זה, בעיקר אם משלימים את הפרטים המציאותיים של המקרה באמצעות מקורות היסטוריים אחרים ברחבי המרשתת.

הקטעים החזקים בספר הם אלה שמתארים את הבריחה עצמה. באמצעות קשרים שהיו לו במחנה הצליח ביילצקי להתחפש לקצין אס־אס, ויצא ממנו עם אישור מזויף שמאשר לו לקחת איתו אסירה לחקירה. האסירה הייתה צילה, המכונה בספר קלרה. גם סיפור האיחוד מחדש של השניים, שנים רבות אחרי שנפרדו והקימו משפחות – היא בארה"ב והוא בפולין – מתואר באופן יפה ומרגש.

בחלקיו האחרים, "ורדים מאושוויץ" נופל לא פעם למלכודת הקיטש, עד שעולה השאלה האם מדובר בכלל בספר נוער. הרבה מאוד סימני קריאה והפלגה במחשבות שנשמעות לעיתים ילדותיות: "קלרה מתבצרת במיטתה ומסרבת לצאת. לא לחשוב! לא לחשוב! אם לא אחשוב על זה, הכול ייעלם!" (עמ' 330). לא פעם ישנה גלישה לרגשנות מוגזמת: "'באמת?', קלרה מנגבת את הדמעות מריסיה. 'אתה תוכל לבקר אותי בכל יום, יורק?' 'כן, אני מבטיח. את תראי אותי כל כך הרבה עד שיימאס לך ממני ואת תתחנני שאסתלק'" (עמ' 302).

ספרות השואה מתפתחת כל העת, והספר הזה הוא נדבך נוסף וחשוב בשימור זכרה. על אף מה שחוויתי כפגם סגנוני פה ושם, מדובר בספר קריא וקולח מאוד, המאיר פינה לא ידועה בדברי חשכת ימי עמנו.