מתברר שיש דברים שלברון ג'יימס עדיין לא ראה ממרום גילו, ניסיונו ותואריו. מאז שתמונתו נמרחה על שער המגזין "ספורטס אילוסטרייטד" לפני 17 שנה – כשהיה נער פוחז בן 16 בלבד – התקשורת הפכה לחלק בלתי נפרד מחייו. מאז היא עוקבת אחרי כל צעד ושעל שלו, מנתחת כל אמירה אקראית שלו, בוחנת בזכוכית מגדלת את אישיותו ומתחקה אחר כל פיסת מידע על אודותיו. ובכל זאת, גדוד העיתונאים והצלמים שמקיפים אותו בתקופה האחרונה באימוני הלייקרס תופס גם אותו לא מוכן.
"עברתי לא מעט בקריירה, אבל לא זכורה לי כזו התלהבות", הודה ג'יימס בעצמו רגע לפני פתיחת העונה של קבוצתו החדשה. כנראה זה מה שקורה כשהכדורסלן הטוב בתבל פוגש את המועדון הכי מפורסם ומעוטר ב־NBA. כולם רוצים חתיכה מג'יימס בימים אלה, והעיתונאים מנסים לספק את הסחורה נון־סטופ. ג'יימס, מצידו, צריך להתרגל למציאות חדשה – מציאות שבה אפילו צילום סתמי שלו בוהה בקירות חדר ההלבשה נחשב אייטם לגיטימי. אבל ההסתגלות לקבוצה החדשה ולפרק הטרי בקריירה לא תסתיים בכך. ההתכווננות לאקלים תקשורתי לא מוכר יהיה רק קצה הקרחון בתהליך ארוך וממושך. וכמו בסיפורי ספורט גדולים אחרים, סימני השאלה לא יתפוגגו עם הזמן אלא רק יתעצמו.
אפקט לברון
על פי כל אמת מידה הגיונית, נטל ההוכחה על ג'יימס ב־NBA כבר ירד לחלוטין. ברזומה שלו רשומות שלוש אליפויות, תשע הופעות בגמר ה־NBA, תואר מצטיין העונה ארבע פעמים, תואר מצטיין הגמר שלוש פעמים, 14 הופעות במשחק האולסטאר ועוד יותר מדי אבני דרך שצר הדף מלהכיל. על פי רוב, העונה המופלאה האחרונה בקליבלנד קאבלירס הקנתה לו את המקום השני בדירוג הכדורסלנים בכל הזמנים. כלומר, מעמדו ההיסטורי חלוט ומובטח.
אבל כשמדובר בג'יימס, אף אחד כולל הוא עצמו לא מסתפק במקום השני. ככל שזה נוגע אליו, מייקל ג'ורדן תמיד יעמוד בצל של כל דבר שיעשה. ב־2016 ג'יימס לא התכחש לכך שהוא "רודף אחרי הרוח שנקראת מייקל ג'ורדן", ונכון לחודש אוקטובר 2018 הוא הגיע הכי קרוב שרק אפשר. לכן השאלה המתבקשת היא כיצד תורם המעבר ללייקרס למרדף והאם הוא לא גודע אותו בדיוק כשג'יימס נצמד לג'ורדן בפוטו־פיניש. אולי ג'יימס נמלך בדעתו והחליט לחדול מהניסיונות להשיג תואר אמורפי ונטול הגדרה ממשית? אולי, כפי שהוכח לא אחת בעבר, הוא רואה את הנולד ומזהה שם פוטנציאל לעשות משהו גדול נגד כל הסיכויים?
על פניו, ההצטרפות ללייקרס מסתמנת כהחלטה שמונעת משיקולים זרים. הרי הלייקרס בנו סביבו סגל נטול כוכבים מוכחים, ואם היה נשאר בקליבלנד דרכו להופעה נוספת בגמר ה־NBA הייתה הרבה יותר נוחה. אם השיקול היחיד היה זכייה בכמה שיותר אליפויות, ספק אם ג'יימס, שנושק לגיל 34 וכבר נמצא בשלהי הקריירה, היה מוכן להימצא במחיצתם של צעירים חסרי ניסיון וותיקים מאותגרי כישרון מהזן שאיתו הוא משתף פעולה העונה.
רבים בארצות־הברית הציעו את האפשרות שמדובר בהחלטה שנובעת משיקולים מסחריים ומתוך דאגה למיתוגו של ג'יימס בציבור. המעבר מקליבלנד האפרורית לזוהר של לוס אנג'לס בוודאי יפתח עולם כלכלי שלם שג'יימס עדיין לא הספיק להכיר. הרי גם כשג'יימס שיחק במיאמי הנחשבת לשוק גדול, הפוטנציאל להכנסות מספונסרים ופרסומות היה קטן בהרבה.
"כשמדובר בלברון ג'יימס אף אחד כולל הוא עצמו לא מסתפק במקום השני. ב–2016 לא התכחש לכך שהוא "רודף אחרי הרוח שנקראת מייקל ג'ורדן", ונכון לחודש אוקטובר 2018 הוא הגיע הכי קרוב שרק אפשר"
ג'יימס מודע היטב לעוצמתו הכלכלית, שנחשבת חסרת תקדים בספורט האמריקני במילניום הנוכחי. החוקרים דניאל שואג וסטן ויגר חקרו את התופעה בעבר ובדקו את ההשפעה של ג'יימס על כלכלת קליבלנד ומיאמי, שתי הקבוצות בהן שיחק עד כה. לטענתם, ג'יימס מוסיף 250 מיליון דולר לשווי של קבוצה ו־500 מיליון דולר בשנה לכלכלה המקומית בעיר שבה הוא משחק. את התופעה הזאת, שאין לה אח ורע, כינו החוקרים "אפקט לברון" – וכשמחברים אותו עם הקבוצה הכי ממותגת ב־NBA מאז ומעולם – מקבלים מכרה זהב. וכל זה עוד לפני שמוסיפים את סכום העתק שג'יימס ירוויח במסגרת חוזהו המקורי בלייקרס – 154 מיליון דולר לארבע שנים.
שנית, ג'יימס מנסה לפתח כבר במשך שנים קריירה קולנועית ועסקית בהוליווד ומטבע הדברים מעבר ללוס־ אנג'לס יאיץ את התהליך. ג'יימס ושותפו העסקי מאבריק קרטר הם כבר בעלים של חברת הפקה גדולה, שממוקמת במתחם המיתולוגי של חברת וורנר בהוליווד – מרחק נסיעה קצרה ממתחם האימונים של הלייקרס.
ג'יימס וקרטר עובדים במרץ בשנה האחרונה על כמה וכמה פרויקטים בפרופיל גבוה, ובחלקם מעורבותו של ג'יימס גבוהה במיוחד. אחד מהפרויקטים הוא סרט ההמשך ל"ספייס ג'אם", בו אמור ג'יימס לככב (בתפקיד מייקל ג'ורדן, איך לא) אחרי שהראה כישורי משחק מפתיעים בתפקיד עצמו בסרט "אסון מהלך".
כך או כך, ג'יימס הוא כבר מזמן לא רק שם נרדף לכדורסלן יחיד סגולה. בגיל 33 ג'יימס הוא גם פעיל חברתי שלא חושש להביע את עמדותיו, גם איש עסקים שחולם להצליח לפחות כמו מג'יק ג'ונסון (שמשמש כעת כבוס שלו), וגם מפיק סרטים בחיתוליו שלעיתים חוטא במשחק. האם בליל הזהויות השפיע על ההחלטה של ג'יימס לעבור ללייקרס ומנע ממנו להכריע בצורה קרה מנקודת מבט של כדורסלן?
"ההחלטה שקיבלתי קשורה אך ורק לכדורסל", התעקש ג'יימס לפני פתיחת העונה. "אני כדורסלן. אני משחק כדורסל, זה מה שאני עושה למחיה. העסקים שלי מתנהלים היטב הרבה לפני שעברתי ל־LA. זאת בטח לא הסיבה". מוסר העבודה הייחודי של ג'יימס והשיפור המתמיד לא משאירים פתח לפקפוק באמיתות דבריו. לפני הכול מדובר בכדורסלן שמשקיע במקצוע את כל מרצו וכספו (כולל 1.5 מיליון דולר בשנה כדי לתחזק את גופו ולשמור עליו מפני פציעות). רק אחר כך הוא הזהויות האחרות, ורק בעתיד נוכל לדעת אם ההיררכיה הפנימית השתנתה והכדורסל אכן תופס חשיבות משנית ביחס לעבר.
"ג'יימס מודע היטב לעוצמתו הכלכלית, שנחשבת חסרת תקדים בספורט האמריקני במילניום הנוכחי. חוקרים שבדקו את התופעה גילו כי ג'יימס מוסיף 250 מיליון דולר לשווי של קבוצה ו–500 מיליון דולר בשנה לכלכלה המקומית בעיר שבה הוא משחק"
הליצן, המסומם והאסיר
בלשון המעטה, ג'יימס לא נודע בעבר כמי שנוהג במידת הרחמים כלפי שחקנים או מאמנים שעמדו בדרכו להשגת המטרה. כשזה נגע למאמנים, חוסר הסבלנות שלו היה בולט במיוחד. את החשדנות ביחס לתפקוד של מייק בראון בקליבלנד הוא אפילו לא הסתיר, מאריק ספולסטרה הוא לא התלהב עד כדי כך ששאל את פט ריילי – הג'נרל מנג'ר של מיאמי דאז – אם ירצה להחליף אותו על הקווים, ולדיוויד בלאט הוא סימן את הדרך החוצה בדרכים אלגנטיות ואלגנטיות פחות.
לכן בעונה הנוכחית, סף השליטה של ג'יימס יעמוד למבחן גדול. על הקווים יעמוד מאמן צעיר וחסר ניסיון יחסית בדמותו של לוק וולטון, ועל הפרקט ישוטטו לצידו כמה דמויות שיוכלו לחיות איתו בדו־קיום רק אם ג'יימס ינשום עמוק ויפגין איפוק. התשובה לשאלה "למה הם כאן לעזאזל" עדיין טעונת בירור, אבל הנשיא מג'יק ג'ונסון והג'נרל מנג'ר רוב פלינקה החליטו למלא את תקרת השכר בשחקנים שמעלליהם מחוץ למגרש גדולים פי כמה מפועלם עליו.
ג'בייל מגי, ליצן החצר של ה־NBA ומי שהתפרסם ככוכב הפינה ההיתולית "שאקטין א פול" המאגדת מהלכים ביזאריים של שחקנים, משמש כסנטר המוביל של הקבוצה; מייקל ביזלי, שגיליון ההרשעות שלו על שימוש במריחואנה יותר ארוך מהשנים שבהן שרד ב־NBA, אמור לתת ניצוץ מהספסל; וקנטביוס קולדוול פופ, שהחמיץ לא מעט משחקים בעונה החולפת בעקבות ריצוי עונש מאסר על נהיגה בשכרות, הוא אחד מקלעי השלשות היציבים היחידים בסגל. תוסיפו לזה את המסתכסך הסדרתי רייג'ון רונדו ואת המיני־ליצן לאנס סטיבנסון, שיהיה קוריוז חביב במיוחד בסגל לאור תולדות הסכסוך שלו עם ג'יימס, והרי לכם בית משוגעים.
קרוב לוודאי שזאת לא הייתה התוכנית המקורית. מיד לאחר שג'יימס הודיע על הצטרפותו ללייקרס עלתה התהייה מי יהיה כוכב העל שיחבור אליו בעיר המלאכים, אולם החשוד המיידי פול ג'ורג' הודיע במפתיע על הישארות באוקלהומה סיטי, המועמד השני קוואי לנארד נשלח לבסוף לטורונטו, ובלעדיהם לא נותר אף שחקן שובר שוויון בשוק. עדיין קשה להעריך איך השחקנים הוותיקים והמפוקפקים הללו ישתלבו לצד ג'יימס ובכלל, אז לפחות בגזרת הצעירים העתיד נראה מבטיח. גם אם הם עדיין לא מוכנים לשמש ככינור שני ראוי לג'יימס, אחד מהם – הפורוורד ברנדון אינגרם – מסומן ככזה. על פי דיווחים בארצות הברית ג'יימס מחזיק מאינגרם בן ה־21 עד כדי כך שהוא רואה בו סקוטי פיפן מודרני. "הוא יהיה הדבר הגדול הבא", הבטיח ג'יימס לאחרונה, "אני רואה אצלו הרבה דברים מאוד מבטיחים. יש לו המון פוטנציאל".
לצד אינגרם, גם לונזו בול, קייל קוזמה וג'וש הארט הצעירים מראים לא מעט פוטנציאל וכישרון. אבל בשורה התחתונה, אפילו העפלה לפלייאוף איננה דבר מובן מאליו לאור הסגל הבעייתי שנבנה. "זה פשוט לא מספיק", אמר לאחרונה האקס שאקיל אוניל, וביקר את מג'יק ג'ונסון: "אם ג'רי ווסט היה הג'נרל מנג'ר, זה כבר היה השלב שבו אומרים 'לברון כאן, איזה עוד כוכב מצטרף?'".
בעוד לא מעט פרשנים סבורים שהבלתי ייאמן יקרה וג'יימס יישאר מחוץ לפלייאוף, גם ג'יימס מודה בלי חשש שהמטרות העונה צנועות ומרשה לעצמו בעיקר לפנטז על הקיץ הבא, אז ייפתח חלון הזדמנויות חדש להחתים כוכבים בעלי שיעור קומה. שחקנים בכירים רבים יהפכו אז לשחקנים חופשיים ועל פי התקשורת האמריקנית ג'יימס שם לאחרונה עין על קווין דוראנט שיסיים חוזה בגולדן סטייט. ביומיום השניים נאבקים ראש בראש על תואר השחקן הטוב בליגה, אבל בלילה הם נחשבים חברים קרובים, מה שעשוי לשכנע את דוראנט לבצע עוד צעד מפתיע נגד כל הסיכויים ולחבור לג'יימס ב־LA. ואם לא דוראנט, אז אולי קוואי לנארד? או ג'ימי באטלר? או אולי בכלל אנתוני דיוויס, שעבר להיות מיוצג לאחרונה על ידי הסוכן של ג'יימס ועורר גל של שמועות. ואולי שניים מהם יגיעו יחדיו? דבר אחד בטוח – לג'יימס אין עוד הרבה שנים בשיא, והפריבילגיה של הלייקרס להמתין עם טרייד שינחית לו שותף אמיתי לדרך היא זמנית לחלוטין.
משחקי השף
היתרון בקריירה העשירה של ג'יימס, שנכנס לעונתו ה־16 ב־NBA, היא שבגילו המתקדם ברור מראש באילו תנאים הוא מסוגל לבוא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר. שיטת המשחק שתמקסם את יכולותיו ידועה לכול: קליבלנד נהגה להקיף אותו בקלעי שלשות טובים, שבעזרתם ג'יימס יכול היה לחדור לסל בקלות יתרה ולנצל את היתרון הפיזי שלו על כל שומר ב־NBA. בנוסף, הקבוצות של ג'יימס נהגו לשחק בקצב איטי שהבליט את היכולות העילאיות שלו בניהול ההתקפה העומדת.
הקלישאה אומרת שמתכון מנצח לא מחליפים – בטח לא כשהשף כבר בשלהי הקריירה וכבר פיתח מומחיות – אבל הלייקרס מבקשים מג'יימס להמציא את עצמו מחדש. הסגל מלא בקלעי שלשות בעייתיים שאוהבים להוביל כדור ולקבל החלטות, והקצב הוא בין המהירים בליגה. למעשה, במשחקי קדם העונה הלייקרס היו הקבוצה השנייה הכי מהירה בליגה, וגם במשחקים הראשונים בעונה הסדירה המגמה נשמרה. המשחק הראשון של העונה היה המשחק המהיר ביותר בקריירה של ג'יימס ב־NBA וברבע האחרון הוא נראה מותש. גם בנושא הזה ג'יימס שמר על תקינות פוליטית ואמר ש"עבורי זה לא משנה, אני יכול לשחק בכל סגנון. אני מסוגל לרוץ מהר, אני מסוגל לקפוץ גבוה, אני מסוגל גם לשחק לאט, מה שהמשחק דורש ממני, אני מסוגל להתאים את עצמי ולעשות הרבה דברים, אל תשכחו את זה".
אבל בזמן שג'יימס מדקלם קלישאות, אולי מתוך אמונה בלב שלם שהניסוי הזה יצליח, העובדות מדברות בעד עצמן. ג'יימס נטה עד כה בבירור לקצב איטי, ובעונה האחרונה צוטטו שחקנים מקליבלנד לא אחת בעילום שם כשהם טוענים ש"האיטיות שבה לברון מנהל את המשחק מעצבנת". כדי להגיע להרמוניה מישהו יצטרך לוותר וכנראה זה לא יהיה הוא. אחרי הכול, גם לו יש חתיכת משימה להשלים. בניגוד לקליבלנד ולמיאמי, שתי קבוצות שהכתירו אותו בקלות רבה לשחקן הגדול בתולדותיהן, ללייקרס יש רשימה ארוכה של כוכבים שג'יימס יצטרך לנשל מכס המלכות. ג'רי ווסט, קארים עבדול ג'באר, קובי בריאנט, שאקיל אוניל ועוד – וזו רשימה חלקית בלבד של אגדות הלייקרס שזוכות ליחס בהתאם. ג'יימס מתחיל מאפס ועדיין צריך להרוויח את הכבוד. ואם חשבתם שזה יבוא בקלות, אז תראו את הדברים של שאקיל.
"אף אחד לא יכול לבוא לכאן לעונה אחת ולהיות השחקן הגדול בתולדות הלייקרס, אתם צוחקים עליי?" תהה שאק לאחרונה. "מבלי להוריד מכבודו של לברון, הוא שחקן נהדר אבל אתה לא יכול לשחק פה עונה אחת או שתיים ולהיכנס לשורה אחת עם מג'יק, ג'יימס וורת'י, קובי בריאנט, ג'רי ווסט, אלג'ין ביילור, וילט צ'מברליין ועוד. זאת חתיכת רשימה ולברון יצטרך לעבוד מאוד קשה כדי להיכנס אליה".
גם לאוהדים לוקח זמן לקבל אותו. כשציור קיר בדמותו של ג'יימס הוצב במרכז לוס־אנג'לס בימים שאחרי החתימה, היו אוהדים שדאגו להשחית את המונומנט פעמיים בשל הערצתם העיוורת לקובי בריאנט. בריאנט עצמו אמר שהוא "משוכנע שבסופו של דבר כל האוהדים יתמכו בלברון". בינתיים נראה שהלחץ על ג'יימס עצום ושיש לו יותר מה להפסיד ממה להרוויח. לא משהו שהוא לא התמודד איתו בהצטיינות במשך כל הקריירה.
