"הרגשתי שאני מספר סיפור צדיקים מהדור הזה": כותבי הספר על נופלי ישיבות ההסדר

עבודת ההנצחה גרמה לי להרהורים על החיים

נתנאל רוס, מחנך ב"אור עתניאל". כותב על נערן אשחר

ברוך השם נפלה בחלקי הזכות לשמוע ולאסוף סיפורים על נערן אשחר, חברי ז"ל. באופן ישיר, בחוויה סביב הסיפורים עליו, נערן הקרין עליי אור בהיר של בקשת והערכת הטוב שסביבנו. הוא עצמו היה ועדיין טוב מיוחד – שילוב חי ומופלא של תכונות שלכאורה נתפסות כסותרות. ידעתי את זה, אמרתי לו תודה על זה עוד בחייו, אך עם הסיפורים התברר לי עוד עד כמה היה כזה, ולצערי מעט החמצתי. וזה לא רק הוא, יש עוד הרבה יהודים מיוחדים ומאירים, יש הרבה מצבים שבהם אני יכול להשקיע את ליבי עוד קצת, יש סביבי טוב תמידי שחבל לוותר עליו ואני מקווה להיות קצת יותר סבלן לדיבורים ולחוויות שה' מפגיש אותי איתם.

לאחר מותו של נערן, מעשיו ואמרותיו נעשו יותר ויותר כאלה שמצריכים ממני רצינות ומחשבה ארוכה. יחד עם הצער, הייתה לי שמחה גדולה באיסוף הסיפורים. אני מרגיש שאורו המופלא משפיע עליי יותר ושאני שותף בהגדלת אורו וכוחו הנעים, האמיתי והמחבר. כמו לשמוע סיפורי צדיקים, ולהתפעל ולהתחזק מהם.

גם כשהסיפורים חזרו על עצמם זה היה משמעותי מאוד

נטע סקסונוב, סטודנטית לעבודה סוציאלית ומדריכה בבית המדרש במגדל עוז. כותבת על אליהו משה צימבליסט

חודשים בודדים אחרי נפילתו של אליהו משה צימבליסט ז"ל הגעתי לביתו, וזכיתי להכיר אותו מקרוב. מהשיחה הראשונה עם הוריו נפעמתי מהאדם שהיה, מכמה דברים הספיק לעשות בחייו הקצרים, כמה היה משמעותי לאחיו ולסביבה שלו. במשך תקופת איסוף הריאיונות אליהו הלך איתי לכל מקום במחשבות, בבוקר כשקמתי ובלילה כשהלכתי לישון. כל ריאיון הוסיף לי עוד רובד באישיות שלו, גם כשהסיפורים חזרו על עצמם שימח אותי לשמוע אותם שוב ושוב, כל פעם מזווית אחרת, והבנתי שמה שמספרים עליו אלה לא סתם מילים יפות. ובכל ריאיון עברתי את כל קשת הרגשות, מכאב ועד צחוק גדול. כלומדת תורה הרגשתי איך האהבה והמאמצים של אליהו ללימוד התורה מחלחלים אליי ומשפיעים על לימוד התורה שלי.

בתוך האובדן הגדול של המלחמה הייתה לי זכות להכיר נופל אחד מקרוב, ומאדם זר אליהו הפך לדמות משמעותית בשבילי, בכל מקום שאני הולכת אליו העיניים שלי ישר מחפשות סטיקר שלו. בסיום תהליך הכתיבה הרגשתי צורך לעלות לקבר שלו כדי לפגוש אותו מקרוב, לסיים את המסע שם ולהודות לו.

ההקלטה נמחקה, אבל זכרתי הכול

ציון ונגרובר, סטודנטית לביולוגיה בבר–אילן. כותבת על מלכיה גרוס

כשהגעתי לפרויקט בחרתי בצורה מאוד שטחית ורנדומלית במלכיה גרוס ז"ל. כשהתחלתי את העבודה תיארתי לעצמי שזה ישאב ממני כוחות וזמן, אבל לא הבנתי שזה גם שואב הרבה רגש. בתחילת המלחמה נהרג בן דוד שלי, גלעד ניצן. הכתיבה והראיונות ביקשו ממני פתאום להיות בצד השני של האובדן. לנתח, להוציא את הסיפור, למצוא את נקודת העניין. לא להיות רק המקשיבה אלא גם העורכת, המנתבת. היו רגעים שזה היה מאוד קשה, להבין שלאדם מולי אולי אין סיפור ייחודי שלא נשמע עדיין לספר לי, אלא הוא פשוט רוצה לדבר על מלכיה שלו. דווקא החזרתיות של הסיפורים, נקודות שעלו שוב ושוב, שימחו אותי. הרגשתי שיש לי בסיס אמיתי, שהיה כאן אדם שלם ואמיתי והוא הצליח לגעת ולהשפיע בכל כך הרבה אנשים ומקומות ולהיות הוא. באחת הפעמים עשיתי ריאיון טלפוני והקלטתי דרך אפליקציה מסוימת. כעבור יום־יומיים רציתי לשכתב את השיחה וגיליתי שההקלטה לא עבדה ובעצם כל מה שיש לי זה דף שקשקשתי עליו תוך כדי השיחה מילים שצפו, ואת הזיכרון שלי. נבהלתי מאוד, אבל כשהתיישבתי לשחזר גיליתי שאני זוכרת כמעט מילה במילה. הסיפור של מלכיה והדמות שלו נחרתו לי בלב.

הכרתי את איתן עוד בחייו וכשאני נזכר בו אני מחייך

עקיבא לוביש, אברך בישיבת הר עציון. כותב על איתן רוזנצוויג

כששאלו בישיבת המראיינים האם מישהו רוצה "לקבל" את איתן רוזנצוויג ז"ל, מיד אמרתי שאני רוצה. הכרתי את איתן שנים ארוכות. הוא גר בהמשך הרחוב שלי באלון־שבות, היינו באותו הסניף, למדנו יחד בישיבה התיכונית (הוא שנה מתחתיי), ואחיו אלעד, שאותו גם ראיינתי, היה חניך שלי בבני עקיבא. מעבר לניסיון לצייר תמונה, גם אם חלקית, של איתן, אני חושב שלאורך הדרך למדתי אני בעצמי על איתן, והצלחתי להכיר אותו קצת יותר; אם את פרויקט האמנות שלו כולנו הכרנו, סיפורים קטנים מהישיבה ומהצבא לא הכרתי בכלל. סיפורים מתוקים, סיפורים מפעימים. כמו הפעם שהוא הראה לרב שלו בסוף שיעור, ציור שהיה מעין סיכום לשיעור או האימונים שהיה עושה ביציאות מהצבא הביתה, כשזה הדבר האחרון שחייל בבית חושב בכלל לעשות. אני מוצא את עצמי חושב על איתן, וכואב, ולפעמים גם עולה חיוך קטן, כשאני נזכר באיזה סיפור על שטות שעשה ששמעתי באחד הראיונות. כששומעים את עוזי וחגית, ההורים של איתן, מספרים על איתן שלהם, את אחיו, החברים, המורים והרבנים, מתחילים להבין ולהרגיש כמה איתן חסר, כמה אנשים מתגעגעים אליו.

דברים שלמדתי תוך כדי העבודה על הספר

יובל ארזי, עובד במחשוב ותקשורת ב"יד ושם". מפיק הספר

״חשבונך חויב ב־25$ בגין 6 כוסות קפה שלא נשטפו" זו ההודעה שקיבלתי מבעל הדירה השכורה בעיירה נידחת בפנסילבניה, שבוע אחרי חזרתי ארצה מביקור אצל בתי המתנדבת בשירות לאומי. היה זה מחירו של עוד לילה מרתוני בעבודה על הספר. נטילת חלק בהפקתו של ספר מורכב ומרובה משימות היא חתיכת תיק, ולעשות את העבודה הזו כשאתה בארצות הברית ועכשיו אמצע הלילה – לא מסייע. ובכל זאת, המשימה הושלמה, ומהו המחיר הפעוט הזה לעומת החוב העצום שיש לכולנו למשפחות שאיבדו את יקיריהן במלחמה. אחת ממשימות ההפקה היותר מורכבות הייתה לשלוח להורים השכולים שבבניהם עוסק החלק הראשון של הספר את טיוטת הספר ולקבל את אישורם על החלק הרלוונטי ליקירם שנפל. התגובה הראשונה הייתה "הוא לא הלך מצפון לדרום אלא דווקא להפך, זה לא התרחש ביום ראשון אלא ביום שני, ולא, הוא לא היה עם בן דוד אלא עם חבר מהכיתה״. פתאום הרגשתי את האחריות העצומה בהפקת הספר – כמה קריטי לדייק בכל פרט, שהרי לספר אין כפתור עריכה. וגם המורכבות הרגשית של המשפחות: חוסר הדיוק בעובדות הוא לא רק בעייתי כלפי הנופל והאמת האובייקטיבית. הוא גם מוסיף כאב למשפחות: הן איבדו את יקיריהן פעם אחת במציאות הקשה, ופעם שנייה כאשר הסיפור של הנופל, המורשת האישית שהשאיר, כבר אינם רק בשליטתן. הסיפורים שהם חלקו עמנו יוצרים גלי השפעה אדירים שימשיכו להתפשט מעבר למה שנראה כעת.