שאלו פעם את רות ביידר־גינסבורג, שכיהנה כשופטת בבית המשפט העליון האמריקני, מתי להערכתה אפשר יהיה לומר שיש כבר די נשים בבית המשפט העליון. "כשיהיו תשע", ענתה השופטת. "תשע?", נדהמו כולם, "ובכן", השיבה בקריצה, "פעם היו תשעה שופטים גברים, ואיש מעולם לא העלה בדעתו לשאול על כך". התשובה של גינסבורג מדגישה את האבסורד במצב הקיים, אך גם מעלה שאלה על עצם הצורך בספירה ובסימון מגדרי. ואכן, יש משהו פרדוקסלי בעריכת רשימות של "נשים משפיעות". שנים של מאבק פמיניסטי לימדו אותנו שאין להגדיר אישה דרך מגדרה, שאין לתייג או לקטלג, שכל הבחנה היא בעצם הדרה. האם בכך איננו משחזרות את אותה תבנית חשיבה שנגדה יצאנו? האם עצם הצורך ברשימת "נשים משפיעות" אינו מעיד על כישלון המאבק לשוויון?
הרשימה המלאה של 45 הנשים המשפיעות בציונות הדתית
אלא שיש הבדל מהותי בין קטלוג לבין הכרה. כשאנחנו מציגות את הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס), שמקימה בית מדרש מהפכני לנשים, או את ד"ר מיכל פרינס, שמשנה את השיח על מיניות בחברה הדתית, או את יסכה אלישביץ שיצרה פלטפורמה שעודדה מאות נשים דתיות פטורות מגיוס להתגייס למאמץ המלחמתי, איננו מגדירות אותן דרך המגדר – אנחנו מספרות את סיפור ההתמודדות שלהן. זו לא רשימה של נשים מצליחות; זו כרוניקה של שינוי חברתי; של רגעים שבהם מישהי העזה לומר "אהיה הראשונה"; של החלטות אמיצות לפרוץ גבולות; של הרגע שבו האישי הופך לציבורי. הבחירה ברשימה הזאת אינה רק הכרה בהישגים – היא הצבעה על כיוון. היא אומרת: הנה הנתיב שנפרץ, הנה הדלת שנפתחה, הנה ההוכחה שאפשר. כל אישה ברשימה הזאת היא מצפן לבאות אחריה, עדות חיה לכך שאפשר לפרוץ גבולות שנדמו בלתי עבירים.
45 נשים משפיעות שגילן עד 45 נבחרו לרשימה המכובדת הזאת. מלאכת הבחירה הייתה מורכבת. ועדה מיוחדת, ובה רוב נשי מובהק, שכללה בכירות ובכירים ממערכת מוצש ותנועת אמונה התכנסה לדיונים ארוכים ולעיתים אף סוערים. איך בוחרים מתוך עושר אנושי כה מרשים? איך מצמצמים את כל הטוב הזה ל־45 שמות. הקריטריונים שהוצבו היו ברורים: נשים המגדירות את עצמן דתיות, שמחזיקות במוטת השפעה רחבה או ניצבות בעמדת השפעה ניכרת, ונשים המציגות יוזמה ייחודית ופורצת דרך בתחומן. חוץ מהקריטריונים הפורמליים הייתה גם שאיפה לצייר תמונה רחבה של החברה הדתית־לאומית על כל גווניה. מהפריפריה הרחוקה ועד למרכז התוסס, מהקו השמרני ועד לחדשני, מעולם התורה והחינוך ועד להייטק והאומנות. נעשה מאמץ מיוחד לזהות את הקולות החדשים, את היוזמות המפתיעות, את הנשים שמשנות את כללי המשחק בשקט, הרחק מאור הזרקורים. השנה, יותר מתמיד, לא יכולנו להתעלם מהנשים שהפכו את מלחמת חרבות ברזל לזירת פעולה: מי שהקימה מערך תמיכה למשפחות חטופים, מי שיזמה מסגרות חירום לילדי מפונים, מי שהתגייסה למילואים בגיל מאוחר כי המדינה קראה. מטבע הדברים נשים ראויות וטובות ומשפיעות נשארו בחוץ מפאת המקום הצר.
וכעת הרשימה מוצגת לפניכם. כדי שבפעם הבאה שבה תישמע הטענה "אין די נשים דתיות בעמדות מפתח", אנחנו רוצים שתהיה לנו תשובה מוחצת: הנה הן. בכל מקום, בכל תחום, בכל זירה אפשרית. הן כאן, עושות היסטוריה, יום אחרי יום. הרשימה הזאת אינה רק תיעוד של הישגים – היא מצפן לדור הבא של נשים צעירות שמחפשות את הדרך, והיא אומרת להן: הנה ההוכחה שאפשר, ועכשיו תורכן.
כותבים: אריאל שנבל, ריקי רט, חמי עמיחי, אלינור פבריקר, שלמה פיוטרקובסקי, הודיה כריש־חזוני, אביגיל זית, דותן מלאך, פנינה גפן, שיר ששון, דוד זבולוני, שיראל דילר, אהבה פז–כהן, אלישיב רייכנר, יהודית טל ועמיאל ירחי.
