שחרור או כיבוש, פיקסו מול בבא סאלי: אוסף האבחנות של אורי אורבך

צום קל

אתה מאחל לידידך הדוס "צום קל" לקראת תשעה באב, והוא מחזיר לך בפסקנות: "צום מועיל!" פלוס הסברים דידקטיים: "צום קל?! מי אמר שצום צריך להיות קל? הרי לא באנו ליהנות. אתה אמור לסבול בתענית!"

אבל גם צום מועיל נשמע פלסטי ומעוקר, הרי אנחנו לא צמים בשביל להועיל. ביידיש קיים האיחול היהודי־הומוריסטי: א־גיטע חורבען (חורבן טוב), אבל ביידיש כל קרעכץ נשמע יותר טוב. וחוץ מזה, אם כבר מאחלים לך, תוותר על פרצוף התשעה באב שלך (או פרצוף־איכה) ותגיב בחן־חן פשוט. לא מתווכחים עם איחולים. מראיין: בוקר טוב. מרואיין: בוקר לא כל כך טוב. דוגמה מהרדיו, בוקר לאחר פיגוע.

ז"ל מול הי"ד

ביום הזיכרון בלט שוב שדתיים משתמשים בצירוף "הי"ד" לציון זכרו של מי שנפל במערכה בידי האויב, חייל או אזרח. ואילו החברה החילונית הולכת ונסוגה מהצירוף הזה ומסתפקת ב"ז"ל" במודעות האבל ובעיקר בשפה המדוברת והמופרטת. "השם", "ייקום" ו"דמו" הן שלוש מילים שגם כל אחת בנפרד פורטת על אסוציאציות שונות לגמרי, ודאי בצירופן יחד. הא־ל, הנקמה והדם — היש טעון מזה? זכרו לברכה הוא ביטוי אזרחי, הי"ד הוא בעל קונוטציה לאומית ודתית. אפשר להסביר ש"הי"ד" איננו קריאה לפעולות תג־מחיר אלא ההפך: השארת הנקמה בידי שמיים, ושהכוונה איננה דווקא לנקמה אלא להקמה ולהמשכיות. אפשר, אבל לך תתפלמס.

אולמרט–טורס / ביבי–טורס / כנסת–טורס

העיתונאי מכתיר את הפרשייה החדשה במילים “ביבי־טורס", “אולמרט־טורס" ו”כנסת־טורס" ואתה כבר מפליג בדמיונך אל ניחוחות של פלאז’ה, טיסות טרנס אטלנטיות ומלונות פאר מרופדי שטיחים.

אתה אומר “ביבי־טורס" וכבר אתה חושב על מה שלעולם לא תוכל להשיג. המילה “טורס" משלבת את המיץ של תחתית הישראליות: הומור מריר, צרות עין, “עיתונות חוקרת" ושנאת פוליטיקאים. אנחנו נשארים בארץ.

שפיקאסו לא יריח

בעדותה של ליליאן פרץ, עובדת משק הבית בבית שרה נתניהו, הסבירה פרץ למה נתבקשה לבשל אצלה בבית באור עקיבא ולא בבית נתניהו: "שפיקאסו לא יריח חס וחלילה את ריח הטיגונים, ורק הבאבא סאלי אצלי בבית יכול להריח טיגונים". אמת או לא, זהו טקסט מכונן: הוא בין־עדתי, בין־מעמדי, ציורי. הגבירה האשכנזייה עם הפיקאסו היקר שלה, מול העובדת המזרחית עם תמונות הצדיקים הפשוטות, שיכולים כביכול להריח טיגונים בלי שהתמונה תינזק. בלי להיכנס לסכסוך היצרי, אין ספק שנפתחה פה חזית רוחב: קיסריה – אור־עקיבא, אמנות – פולקלור, איסטנסיות – עממיות, פיקאסו – באבא סאלי. תמונה אחת ועוד אחת שוות אלף מילים.

תג מחיר

האֶטיקט התלוי על בגד, המדבקה על קופסת שימורים, אפילו מדבקת ה"4 במאה" – כל אלו כבר אינם תג מחיר צרכני. תג מחיר הוא השם החדש והנבחר לפעולות אלימות של נקמה והרתעה של צעירי המגזר נגד ערבים ועכשיו גם נגד יהודים וצה"ל. זהו "תג המחיר" על פיגועים, עקירת מאחזים ואפילו על מחשבות זדוניות להרע להתנחלויות. שברת? שילמת. הרסת? חטפת. ונהגו מתייגי המחיר לקשקש גרפיטי על קירות מסגדים ובתי שמאלנים עם המילים "תג מחיר", כאילו מדובר בחתימת אמן על יצירתו. עולה, עולה לנו, כמה זה עולה לנו.

הקב"ה אנחנו אוהבים אותך

הפגנה של אהבה, בטלוויזיה כמו בדת, הפכה להיות עיקר המצווה. הקמפיין הלא רשמי מובל על ידי שיר סוחף של "הקדוש (במלעיל) ברוך הוא, אנחנו אוהבים אותך" וסטיקרים המכסים שמשה אחורית של "אין לנו על מי לסמוך" וגו' למקרה שהשם לא רואה. גם מתחזקים ודתיי ריאליטי נחמדים מודים להשם "המתוק" על בסיס אוצר מילים עשיר, אמונה תמימה ורצון עז לקידוש השם בפריים טיים. (אוהב אותך השם / אוהבת־אוהבת־אוהבת אותך הקב"ה וכאלה).

אם בשנות ה־70 הסתפקנו ב"ישראל בטח בה'", הרי שהיום בעידן החבקו"ק המוחצן והמוקצן צריך להכריז על אהבתנו בקול, ככתוב: ואהבת את ה' בכל סטיקריך. לא ברעש ה'.

דתי–לייט

דתיים במשקל־קל, דתיים־דיאט, הם הדבר הכי קרוב לחילונים, אבל החילונים בכל זאת רואים אותם כדתיים גמורים. הדתי־לייט מחשיב כמעט כל הלכה כהקפדה, כל הקפדה כהחמרה וכל החמרה כשטות, אבל מסוגל להעריץ במקביל כל קשקוש אזוטרי מאיזה פסטיבל סרטים צ'כי. הלייט מסתפק במוצרי דת בעלי ערכים תזונתיים מינימליים, כאלו שלא יפגעו לו בגזרה הקולית שלו. הוא מרבה לדבר נגד ההתחרד"לות, סולד מרבנים ומקיצוניות, אבל מסתער בחימה שפוכה על כל בדל של דתיות שנראית לו מופרזת. בעוד החפיפניק סתם משתמט מחובות הדת, הדתי־לייט עושה מזה אידאולוגיה. אם החרד"ל יוצא בעת שירת נשים, הדתי־לייט נכנס כשהן שרות.

יום שחרור ירושלים

בהתחלה שמאלנים אמרו "השטחים הכבושים", והימנים הלכו על "השטחים המשוחררים". השמאלנים קיצרו ל"הכיבוש" כדי להדגיש את השליטה והדיכוי של הפלסטינים, (ו"הדיכוי" של "הפלשתינים" בגרסה ימנית), והימנים התעייפו מלדבר על שחרור כי זה נשמע מליצי. גם יום שחרור ירושלים מהכיבוש הירדני (אופס! זה טקסט שמעולם שלא שמעתם בפומבי) קוצר ל"יום ירושלים" והוא נחוג ברוב־עם סרוג פלוס ריקודגלים פלוס הדיון למה רק אנחנו חוגגים וגו'. כמו הוויכוח על "השטחים" ו"הגדה המערבית" מול "יהודה ושומרון" ו"יש"ע", גם ירושלים שחוברה־לה נמצאת במוקד הוויכוח בין שמאל לימין מאז 67'. תגיד "ירושלים השלמה" לשמאלן הסמוך והוא ישר מפהק אותך למוות: מה שלמה, איזו שלמה, מתי היית בפעם האחרונה בעיסאוויה? ומה פתאום "כיכר השוק ריקה?" יש שם מלא ערבים. די לניג'וז.

על החיים ועל המוות

"הוא בחר לסיים את חייו בסיוע אנשי ארגון שווייצרי שמסייעים לחולים חשוכי מרפא לסיים את חייהם ללא סבל וייסורים" (מתוך הידיעה על מותו שניסח עדי טלמור ז"ל והוקראה בגל"צ). זה ניסוח מכובס להחריד בהתחשב בנסיבות הטרגיות, אבל אין כמו מילים המתארות מוות כדי לחדד ולהצביע על השקפות עולם מנוגדות בתכלית. הרי אפשר לומר למשל ש"אנשי הארגון הורגים/רוצחים/ממיתים/מחסלים חולים סופניים", או "מעניקים שירותי המתה בתשלום". "רצח מתוך רחמים" מול "המתת חסד" הוא נושא קבוע לשיעורי חברה ולפעולות בתנועת הנוער. המילים המתה והריגה מפחידות עד מוות, כך שאפילו הווטרינר "מרדים" חתולים. מה שנקרא להרוג ברכות.