01 זיכרון ילדות תרבותי. כשרק הגעתי לתיכון עירוני ט' ביד־אליהו, חברתי הטובה ביותר (עד היום) ענת ואני עשינו מינוי לתיאטרון שהוצע כמעט חינם. מצאנו את עצמנו באכסדרות האלגנטיות, רואות חנוך לוין בקאמרי, מנסות להבין את המילים של אופרת הרוק "מאמי" ב"צוותא", שתי ילדות מדרום ת"א שנחתו בעולם זר ומוזר, שנראה לנו אז גם רחוק ומתנשא. זאת הייתה חוויה חזקה תרבותית וקצת מפחידה ברמה האישית: מי האנשים האלה ולמה אנחנו מרגישות כל כך קטנות לידם? לפני שנתיים, ענת ואני הלכנו שוב להצגה בקאמרי ביחד, התיישבנו באולם, והמנכ"לית באה לשאול אם הכול בסדר. אמרתי לה שנדמה לי שכן.
02 ספר שקראת פעמיים. את "אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן קראתי יותר מפעמיים, גם אחרי שעשינו ב"עובדה" את הסרט "זרעי קיץ", על כוח בניה – ארבעה טנקיסטים שנהרגו במלחמת לבנון השנייה. המפקד היה בניה ריין מקרני־שומרון, ואיתו בטנק היו סשה בונימוביץ, אדם גורן ואורי גרוסמן, בנו של דויד ("הייתה לי אז תחושה – או נכון יותר, מִשאלה – שהספר שאני כותב יגונן עליו", כתב דויד בעמוד האחרון). הספר הזה חזר אליי השנה כשכל כך הרבה אמהות ברחו מהבשורה, שהשיגה אותן. אבל את הרגע שבו סיימתי לקרוא אותו לראשונה לא אשכח לעולם: שטופת דמעות, באמצע הלילה, הרגשתי שאני חייבת לגשת לילדים שלי. אין טקסט שהציף אותי ככה: השפה והאמהות והישראליות, והאין־פתרון, והפחד לאבד את הדברים שמהם עשויים חיינו: לאבד ילד, לאבד משפחה, לאבד את האחיזה בחיים.
03 דמות שמעניקה לך השראה. אמא שלי, וילמה, שהלכה לעולמה לפני שנתיים. היא גדלה בספרדית, דיברה הונגרית, אבל חיה בעיקר בעברית. בגיל 20 עלתה ארצה מאורוגוואי, לקיבוץ יד־מרדכי, והפכה ישראלית בכל מאודה. ובעיקר הייתה אמא טוטאלית; היינו כל עולמה. כשהגיע החיסון הראשון לקורונה לדיור המוגן שלה היא לא זזה מהאחות, כדי לוודא שאם נשארים חיסונים מיותרים אספיק להגיע ולהתחסן מוקדם. אמא שלי הייתה אלופת העולם באהבה שאינה תלויה בדבר. בלילה האחרון לחייה, בטיפול נמרץ בבילינסון, טיפל בה אח ששמו אלחנן, שהרעיף עליה אינסוף חמלה וחסד. אחרי שנפטרה הוא שלח לי שיר שכתב על "ליל קרב אחרון" שלה: שַׁחַר בּוֹקֵעַ / נֶכֶד דּוֹמֵעַ / וּמְנוּחָה נְכוֹנָה / וְעוֹלָה מַנְגִּינָה / שֶׁל אַהֲבַת נֶצַח הַמַּמְשִׁיכָה / לְהָאִיר וּלְנַגֵּן לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה. אלחנן סיפר לה שהוא גר בהר־ברכה. והיא לחשה לי: "הוא מקסים, רק שלא סיפרתי לו שהייתי בגרעין של השומר הצעיר".
04 מקום המפלט שלך. מותר לעשות פרסומת במקור ראשון? מאז שהתחילה המלחמה, כמעט בכל שישי אני מתייצבת במעדניית צדקיהו במבשרת (המעדנייה המיתולוגית ממחנה יהודה שלחה סניף לקסטל). השבוע תמיד מטורף, והטירוף מגיע לשיאו ביום חמישי: יש לי שידור בגל"צ בבוקר, לא פעם אחרי לילה לבן לקראת השידור של עובדה בערב. למחרת אני מתייצבת אצל עדן בצדקיהו, קונה תמיד אותו דבר, שואלת מה שלום האחיין מגבעתי שנלחם בעזה, מחליפה כמה מילים בספרדית עם אלברטו שעובד שם (ורק לאחרונה גילה אותי בטלוויזיה), ומרגישה ששילמתי גם על האוכל אבל לא רק.
05 עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד. עם לוחמת מוסד בלב טהרן (שאיננה ניב סולטן), עם ריטה רגע לפני הופעה (אני זייפנית איומה, ומה שריטה עושה עם הקול והגוף והנשמה שלה על הבמה – משאיר אותי תמיד בלי נשימה), אולי גם עם המזכירה של נשיא ארה"ב שרואה דברים שאיש לא יראה אף פעם.
06 מי מצחיק אותך. הראל בעלי. הוא שומע אותי מדוממת מנוע בחניה בלילה, יוצא החוצה ואומר משהו שקורע אותי מצחוק; נסחב איתי למוזיאון הנובל בנורווגיה ועושה מערכון מאולתר על התאווה הטיפשית שלי לסמן "וי" על כל נ"צ במדריך לתייר; והוא בעיקר יודע לחקות את אבא שלי ז"ל, כולל ניואנסים שגם אבא שלי בעצמו לא הכיר על עצמו, וככה משאיר אותו איתנו, שנים אחרי שהלך מאיתנו.
