שובה של תמר רביניאן למסך הקטן תפס את הקהל הישראלי בתוך סערת רגשות לאומית. סדרת הריגול הבדיונית שעוסקת ביחסים הטעונים בין ישראל לאיראן תחת האיום הגרעיני הלכה והתמזגה עם המציאות שאחרי 7 באוקטובר. אם בעבר חשבנו שזה שהישראלים מצליחים לחסל את ראש אגף המודיעין במשמרות המהפכה זה תרחיש מוגזם, שלא לומר מופרך, הנה זה קרה עם חיסולו המסתורי של איסמעיל הנייה ומעט אחר כך במתקפת הביפרים המדהימה. במצב שבו המציאות עולה על כל דמיון, אפשר גם לקרוץ בשובבות כמו בסטורי הוויראלי שהעלתה ניב סולטן כתגובה לאירוע חיסול שביצעה ישראל.
ואכן, "טהרן" הקדימה לא פעם את המציאות הישראלית בסצנות שנראו דמיוניות בזמן כתיבתן אך התממשו במלוא עוצמתן. גם בכתיבת העונה הרביעית, שנמצאת כרגע בשלבי הפקה, התרחש מקרה דומה: "התחלנו כבר לעבור על העונה הרביעית", מספר הבמאי ויוצר הסדרה דני סירקין שנמצא בימים אלה בלונדון, "כשכתבנו את הפרק הראשון שאלנו את עצמנו מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, ודמיינו מתקפת טילים מצד הפרוקסים של איראן על תל־אביב. כתבנו את הפרק, כולם אהבו אותו – ואז קרה 7 באוקטובר. הם אמרו לנו שזה נורא טריגרי, שאי אפשר להראות דבר כזה עכשיו בטלוויזיה".
המלחמה גם דחתה את שידוריה של העונה השלישית של הסדרה עטורת הפרסים שצולמה זה מכבר והייתה אמורה לעלות כבר באפריל. בגלל אילוצים שונים היא עלתה רק השבוע ותשודר בימי שני אחרי החדשות בכאן 11. במציאות רגישה כמו שלנו אי אפשר להתעלם מהצל הכבד של ההווה המוטל על יצירתה. מצד אחד, הסדרה נדרשת להמשיך להיות רלוונטית ומעוגנת במציאות המעודכנת, ומצד שני עליה לשמור על האותנטיות והקסם של העולם הדמיוני שיצרה בעונות הקודמות. האיזון העדין בין הכמיהה לריאליזם לבין הצורך להתחמק מטראומות עכשוויות מעניק לסדרה ממדים חדשים של עוצמה וחשיבות.
"יש לנו מעריצים בכל העולם", אומר סירקין בגאווה, "רוב העוקבים שלי באינסטגרם הם אנשים מכל מיני ארצות שרק מתים לדעת מתי עונה שלוש חוזרת. אנשים מהודו, מאוסטרליה, גם הרבה איראנים שממש מתחננים לדעת מתי היא עולה. הם צופים בסדרה בכל מיני דרכים לא חוקיות ואפילו מתרגמים אותה לפרסית. פעם מישהו כתב לי מאיראן, וכדי להוכיח שהוא אכן גר שם, הוא יצא לרחוב, צילם תמונה שלו בטהרן ושלח לי. הייתי בהלם. יש שם אנשים אמיצים".
המעבר של "טהרן" לשירותי הסטרימינג של אפל הזניק את הסדרה לליגה אחרת לגמרי: סטים מושקעים ומלוטשים, אפקטים ויזואליים ברמה קולנועית, צילום אמנותי שנותן תחושה של סדרת יוקרה בינלאומית ושחקנים הוליוודיים שהצטרפו לצוות. בעונה הקודמת הייתה זו גלן קלוז, ששיחקה את מרג'אן מונתזמי, בריטית שחיה שנים ארוכות באיראן ומנסה לפעול נגד המשטר האיראני, וחוסלה בפרק האחרון. כעת מצטרפים אל הסט היוקרתי יו לורי, ד"ר האוס בשבילכם, שמגלם מפקח גרעין, והשחקן הוותיק ששון גבאי שמגלם סוכן מוסד ותיק.
"יו לורי הוא באמת כוכב גדול", אומר סירקין, "והוא איש כל כך עדין ונעים, נחמד ונטול אגו. הוא רק רוצה לשתף פעולה ולהיות הכי טוב בתפקיד שלו. זה די מדהים, כי זה בדיוק הפוך מאיך שאנחנו תופסים את הדמות של ד"ר האוס. יש לנו סצנה בסדרה שבה הוא נדרש לבצע ניתוח שדה, ונורא התפתינו להשחיל שם איזו בדיחה על ד"ר האוס, אבל בסוף לא הלכנו על זה. לורי מגלם דרום אפריקני שהפך להיות מפקח מטעם סוכנות בינלאומית על תוכנית הגרעין האיראנית. הוא קצת סוגר חשבונות עם העבר של דרום אפריקה ושל ישראל בפיתוח תוכנית הגרעין של דרום אפריקה. זו דמות מעניינת מאוד שמכניסה איתה הרבה היסטוריה אזורית ועולמית״.
העונה השלישית נפתחת במנוסתה של תמר, שאחרי רצח החבר האיראני שלה מילאד היא מבינה שהמוסד הפנה לה עורף ואולי גם מעוניין להיפטר ממנה. כדי לשרוד היא נאלצת להשיג מידע יקר ערך שיגרום למעסיקיה לרצות להשאיר אותה בחיים. "יש דינמיקה עמוקה בינה לבין ששון גבאי, שמגלם סוכן מוסד ותיק שנטוע היטב בטהרן. הם מצמידים אליה בן אדם שיפקח עליה שהיא לא עושה שטויות״, מסביר סירקין, ״כל הסצנות עם ששון היו כיפיות אבל הסצנה הראשונה שלו עם ניב הייתה ממש מיוחדת, כי פתאום ניב ואני קלטנו שזאת הפעם הראשונה בסדרה שיש לה סצנה אמיתית בעברית״.
"אני רואה כל יום איך מראים את ישראל בעזה ובלבנון, ואיזה סיפור חד צדדי הם מספרים. אנחנו מציעים לעולם את תמר רביניאן (ניב סולטן) בתור ישראלית שהם אוהבים ומזדהים איתה"
גם עם דמותו של לורי, אריק פיטרסון, יש לסולטן אינטראקציות מעניינות. ״בגדול, המוסד לא ממש סומך על תמר אחרי הרומן האיראני שלה", מסביר סירקין, "הפגיעה באמון הגיעה לשיא כשהמרתה את פיו של ראש המוסד וחיסלה את הגנרל מוחמדי. היא נחשבת לסוכנת שחצתה את הקווים ולכן עליה להוכיח את עצמה מחדש".
בעונה החדשה בחרו היוצרים לשים דגש גם על סוגיות חברתיות. "אנחנו מתעסקים קצת במצב של הנשים בטהרן ובדיכוי המתמשך נגדן. היה הסיפור של מהסא אמיני שבעצם נרצחה בידי משמרות הצניעות שטענו אחר כך שהכול בסדר, ולא מזמן ראינו שעוד בחורה נעלמה. במהלך העונה תמר מוצאת מחסה במקלט של נשים, ויש שם דמות של אישה שעוזרת להן לברוח מהדיכוי הזה ולחיות חיים מוגנים במין מובלעת כזאת שבה הן יכולות להיות יותר חופשיות".
אף שהסדרה נראית איראנית למהדרין, היא מצולמת כבר שנים באתונה, שלמשך תקופה של מספר חודשים לובשת סממנים איראניים לכבודה. "מאחר שהמימון בשנתיים האחרונות הוא של אפל, זו למעשה סדרה מאוד גדולה", מתאר סירקין את מערך ההפקה המורכב, "אנחנו צוות של כ־30 ישראלים, וצמודים אלינו ראשי מחלקות יוונים. אבל הדבר שהכי מרגש אותנו הוא שיתוף הפעולה עם הקהילה המקומית. יש איתנו בהפקה אנשים שגלו מאיראן, ממש ברחו ממנה ומצאו מקלט באתונה. הם עובדים איתנו כיועצים, כמתרגמים, כמסייעים לארט וכותבים שלטים בפרסית. התופרת שלנו היא בחורה איראנית שתופרת את כל התלבושות. אנחנו סוגרים רחובות שלמים באתונה ופשוט הופכים אותם לאיראן. משנים את כל השלטים, מכניסים עמודי תאורה כמו שיש בטהרן, שמים קופסאות צדקה בפרסית, מחליפים את כל לוחות הרישוי למכוניות איראניות. המעצב האמנותי שלנו יואל הרצברג מפקד על כל המשימה הזאת. אתונה היא עיר נורא בעייתית כי כולה מכוסה בגרפיטי", הוא מוסיף, "אנחנו בוחרים רחוב ומביאים לשם איזה 20-30 צבּעים שיסדרו אותו, שינקו אותו מכל הגרפיטי. ואז אנחנו גומרים לצלם, ולמחרת יש שם שוב גרפיטי", הוא צוחק.
נראה שלא משעמם אצלכם אף פעם.
"תמיד מאוד כיף ומעניין ויש הרבה הרפתקאות. שלושה ימים לפני סיום הצילומים החלה שביתת השחקנים של הוליווד. ערכנו מסיבת סיום ושניים מהשחקנים הראשיים של העונה, שון טוב ופיניקס ריי גילחו את הזקנים שלהם והסתפרו. היינו בטוחים שנשוב לצלם בעוד חודשים רבים ולכן שלחנו אותם לארצותיהם. אבל אחרי יומיים קיבלנו אישור מיוחד מהאיגוד האמריקני לסיים את הצילומים. פיניקס המסכן רק נחת באוסטרליה לבקר את הבת שלו שנולדה ונאלץ לעלות מיד על מטוס בחזרה ליוון. שון טוב יצא לחופשה באיים. והתחלנו במרוץ מטורף להתאים להם פאות וזקנים מלאכותיים. המאפרת הראשית מצאה פאה לפיניקס, והמאפר היווני עלה על סירה מהירה לאי ששון טוב נח בו והתאים לו במהלך היום זקן מזויף באיזו כנסייה שהם מצאו. מעניין אם הצופים יצליחו לאתר את השיער המזויף".
איך מגיבים עוברי אורח כשהם נקלעים לזירות הצילום שלכם?
"הם מאוד סקרנים, זה מאוד מעניין אותם", הוא משיב, "לפעמים אלו עוברי אורח מהקהילה האיראנית והם מגיבים בצורה מאוד חזקה. בעונה הראשונה היינו צריכים לצלם הפגנה. שמנו שלטים של חומייני בכיכר המרכזית של אתונה וארגנו שם צילומים. פתאום הגיע איזה איראני, מתנגד משטר, והתחיל לתלוש את השלט של חומייני. רצנו והסברנו לו שאנחנו ישראלים ושאלו רק צילומים לסדרה. רק אז הוא נרגע. אבל הוא ממש זעם לראות תמונה של חומייני באמצע העיר שבה הוא מחפש מקלט. ובכלל, לפגוש את הפליטים האיראנים זה תמיד מדהים", אומר סירקין, "אלו אנשים שעברו טלטלות קשות ולפעמים עינויים מהמשטר. ופתאום הם עובדים עם ישראלים בשיתוף פעולה מדהים. אחד הניצבים לקח אותי פעם הצידה והראה לי תמונה של עצמו במדי משמרות המהפכה. הוא היה קצין אבל מאס בשלטון וברח ליוון".
סירקין (53), נשוי למאיה, מתגורר בהרצליה ואב לשלושה ילדים. בתו הבכורה תמרה היא סטודנטית לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב שאף עורכת חלק מהקדימונים של הסדרה. סירקין מביא איתו לסט סיפור חיים מרתק עם שורשים משפחתיים עמוקים. הוא נולד במוסקבה, הוריו עלו לארץ בשנות ה־70 כשהיה בן שנה וחצי, מתוך רצון להעניק לו חיים חופשיים. בבית הציוני והיהודי שבו גדל האמנות הייתה מוקד מרכזי. אביו היה האמן לב סירקין, שמאז עלייתו לארץ הקפיד ליצור רק בנושאים יהודיים שבהם לא היה יכול לעסוק כשהיה תחת המשטר הסובייטי, ואמו לריסה עבדה במשרד האוצר. "ההורים שלי תמיד הזכירו לנו שהם ברחו ממדינה טוטליטרית כדי שנוכל להיות אנשים חופשיים", משחזר סירקין.
הוא שירת ב־8200 בתפקידים מודיעיניים שונים, השתחרר בדרגת סרן והמשיך לשרת במילואים במשך שנים. "העולמות של המודיעין מאוד קרובים אליי," הוא מתאר, "יש לי הבנה פנימית עמוקה של התחום, שמעניקה לי יתרון בהפקת סדרה מורכבת כמו טהרן. לכן קל לי, אני שוחה במקומות האלה. יש כאלו שצריכים יועצים, אני לא צריך יועצים בתחום הזה. יש לי מבט מורכב על מה זה להיות בגוף כמו המוסד. אתה מצד אחד מציל את המדינה שלך, מצד שני אתה עושה בדרך הרבה דברים מאוד לא מוסריים, ומעניין תמיד להציב את הגיבורים שלך במקומות האלה".
"הסדרה הזאת לא הייתה נוצרת בשום מקום אחר חוץ מהתאגיד. היא הייתה אמורה להיות בערוץ מסחרי, אבל הם קיבלו רגליים קרות בסוף. הם אמרו לנו 'מה, סדרה בפרסית?'"
"טהרן" מצליחה לעורר הדים ונמכרה לאפל בין השאר בזכות היכולת שלה לגעת בציבורים רחבים הרבה מעבר לזה הישראלי. המחיר הוא שהיא אינה יכולה לספר סיפור חד צדדי. בסדרה ניכר שהאויב האיראני לא נתפס בידי היוצרים כ"מטומטם". הוא יריב שווה ערך, אינטליגנטי ומתוחכם, והדמות של הסוכן האיראני פארז היא בכלל שוברת סטריאוטיפים. הוא מסור לאשתו ומסור לארצו.
"הבנייה של הדמויות התבססה גם על הניסיון האישי", מאשר סירקין, "כקצין מודיעין, היה לי מגע אינטימי עם האויב שלנו. האנשים האלה, גם אם הם טרוריסטים איומים, הם אנשי משפחה. אתה מצד אחד שונא אותם ורוצה שהם יתפגרו כמה שיותר מהר, מצד שני אתה שומע אותם מדברים עם הבן שלהם או רואה אותם נחמדים לכלב שלהם, ואתה אומר – אה, הוא בן אדם. זה תמיד ככה, אלה החיים, וכשאתה עושה אמנות טובה, אתה רוצה להראות את זה. החברה האיראנית היא חברה משוכללת ומתוחכמת. הם מייצרים בעצמם את הטילים האלה שהם יורים עלינו, כן? הם מוכרים רכבי תקיפה לרוסים. אם אתה מוסלמי איראני מצפים ממך שתלך להיות מהנדס כדי לפגוע בציונים. היה לנו מאוד חשוב להראות את המורכבות. בסופו של דבר איראן הייתה חברה של ישראל עד 1979. חמותי ציונה הייתה שם הרבה, והיא אהבה מאוד לבקר שם. יש לה סיפורים נהדרים על איראן ותמיד שמעתי אותם בשקיקה. אנשים שהיו באיראן מספרים שכשמבקרים שם יש אולי פחד מהמשטר, אבל האנשים שאתה פוגש הם כל כך מסבירי פנים ומדהימים שמכניסים אותך אליהם הביתה, מאכילים אותך, מלינים אותך, מראים לך כל דבר מסביב. בסוף, איראן היא מדינה שנחטפה על ידי משטר טוטליטרי. הייתה להם מהפכה עממית נגד השאה, הם שנאו אותו, והפלג האסלאמי הקיצוני בסופו של דבר השתלט עליהם. אם קוראים את ההיסטוריה ויודעים מה קרה, מבינים שבמהפכה האיראנית היו סטודנטים, היו קומוניסטים והיו גם ליברלים שרצו מדינה חופשית. בסוף מי שהכי חזק והכי אכזרי השתלט על זה".
עליית העונה השלישית מתרחשת על רקע קולות המחאה נגד המשך פעילות התאגיד ובצל המהלכים שמבצעים חברי כנסת מהקואליציה בניסיון להפריט את גוף השידורים.
"אני חייב להגיד משהו על זה", מדגיש סירקין, "הסדרה הזאת לא הייתה נוצרת בשום מקום אחר חוץ מהתאגיד. היא הייתה אמורה להיות בערוץ מסחרי, אבל הם קיבלו רגליים קרות בסוף. הם אמרו לנו 'מה, סדרה בפרסית? איך נראה איראנים על המסך, זה בכלל טוב? הקהל שלנו לא יאכל את זה'. לערוץ מסחרי תמיד יש את השיקולים שלו. אבל התאגיד האמין בזה ושם על זה את הכסף ואת האנרגיה, ורק בזכותם אנחנו מסוגלים לספר סיפור כזה.
סירקין לא שוכח להזכיר את שותפותיו להפקה בהקשר הזה: "אני עושה את הסדרה הזאת עם דנה עדן ושולה שפיגל, המפיקות שהפכו גם לחברות ושותפות עם השנים. הן נשים באמת אמיצות שלקחו סיכון ענק עם הסדרה הזאת בעונה הראשונה, כשלא היה כסף. הן משכנו את הבתים שלהן בשביל זה, זה נדיר, והסיכון השתלם. אנחנו יוצרים פה תרבות ישראלית. תרבות שגם בונה ומעצבת את השאלה מה זה להיות ישראלי, וגם מספרת את הסיפור שלנו. כשאני שומע שאנשים רוצים לסגור את התאגיד אני פשוט לא מבין את זה, זה כואב לי. אני לא מצליח להבין את הדבר הזה. זה נס שקרה לתרבות שלנו, אנשים לא מבינים את זה.
"אני נמצא עכשיו באנגליה", הוא ממשיך, "אני רואה כל יום איך מראים את ישראל בעזה ובלבנון, ואיזה סיפור חד צדדי הם מספרים. מציגים אותנו כאלימים. טהרן עושה שירות ענק למדינה ולעם שלנו ומספרת סיפור מורכב. אנחנו מציעים לעולם את תמר רביניאן בתור ישראלית שהם אוהבים ומכירים ומזדהים איתה".
כמה עונות מתוכננות לסדרה בעתיד?
"בפגישה עם הבוסים של אפל בלוס־אנג'לס אמרו לנו שהם רוצים שבע עונות", הוא חושף, "אני לא יודע אם במצב הנוכחי הם עדיין רוצים, אבל הסדרה מאוד מצליחה בפלטפורמה שלהם ועדיין יש לנו סיפורים לספר. כל כך בא לי כבר לנסוע לשם, לראות את העיר היפה הזאת, את כל המסגדים המדהימים, לטעום מהאוכל, לפגוש את האנשים מסבירי הפנים האלה. אנחנו תמיד אומרים אחד לשני שהחלום שלנו הוא שבעונה האחרונה יהיה כבר שלום בין ישראל לאיראן ונוכל לעשות שם פרמיירה. באמת, חלום שלי שהפרמיירה של עונה 5 או 6 תהיה בטהרן".
אבל אתה יודע איך זה בתור במאי, אם יהיה שלום – אין קונפליקט, ואז זה כבר לא מעניין טלוויזיונית.
"אני לא דואג לגבי זה. אם במקרה יפרוץ שלום, נעשה סדרה אחרת".
