קירות המשרד של ווביט וורקו מנגסטו מכוסים בערבוביה של דברים תלויים במסודר. לצד מספר גדול של תעודות מקצועיות, תארים ודיפלומות, בולטת בצבעוניותה תמונה של "מוסב", שולחן לאינג׳רה שקלעה אימה. על הקיר לידו מופיעים שלושה דיוקנאות, עשויים גרפיטי על קנבס, של מנהיגים מהקהילה האתיופית: ירמיהו גטה, תמרת עמנואל ויונה בוגה. ״תלמידים שלי הכינו״, היא מספרת. השילוב הזה על הקירות משקף היטב את האישה המרשימה שיושבת ביניהם ואת דרכה בעולם: צופה פני עתיד, אך נעוצה היטב במסורת.
אנחנו נפגשות ערב ההשקה של ספר שיריה השני, ״חסידת ירוסלם״ (הוצאת עמדה). ״מאוד קשה לי לעשות את ההשקה עכשיו״, היא משתפת כאשר אנחנו משוחחות על המצב, ״אבל לפעמים, אולי דווקא במצבים כאלה, מילים יכולות לרפא״.
מנגסטו, 50, עלתה לארץ מאתיופיה בגיל עשר, דרך מסע רגלי במדבריות סודן. היא ד״ר לחינוך, וממונה במשרד החינוך על קידום נוער. ״כשלמדתי בפנימייה הייתי לבורנטית, וחשבתי שאלך ללמוד כימיה", היא מספרת, "אבל בשירות הלאומי התאהבתי בחינוך״. במהלך השנים פרסמה ספרי ילדים, ספרי עיון ושירה, והיא חוקרת סוגיות היסטוריות וסוציולוגיות. נשואה ואם לשתיים, מתגוררת בנס־ציונה.
מה את זוכרת מהעלייה?
״הכול. את הרגע שבו יצאנו מהבית במוצאי שבת. עד אז, ׳ירוסלם׳ הייתה משהו שמדברים עליו. המילה ׳ירוסלם׳ היתה מופיעה בכל שיחה. כשהיינו פוגשים חברים מכפר אחר, השאלה הראשונה היא תמיד: מה שלום ירושלים? שמעתם בשורה על ירוסלם? ידענו שאנחנו נמצאים באתיופיה באופן זמני, שהבית שם. אני זוכרת את הרגע שבו זה הפך מדיבור לתכלס, יציאה למסע.
״הלכנו ברגל, כמעט תמיד בלילה. בארץ, כשאנחנו יוצאים לקניון, אנחנו חושבים: ניקח רכב? נלך עם עגלה? רגע, אבל חם… שם פשוט יצאנו. אמא החזיקה תינוק ביד אחת, עוד תינוק ביד שנייה, ילד על הגב של האבא, ויוצאים לדרך. הולכים ימים ולילות, חוצים נהר, והכול בסתר, שלא יגלו שאנחנו עוזבים את אתיופיה. לפעמים היינו צריכים ללכת ימים שלמים בלי מים, לפעמים התעכבנו כי אנשים הלכו לאיבוד. אבל בכל זה הייתה האמונה שאנחנו עושים את הדבר הנכון. היה קשה, בלתי נסבל, אבל לא היה אף אחד שאמר ׳בואו נחזור אחורה. בסדר, ניסינו בשביל ירוסלם, אבל זה בלתי אפשרי׳. לא היה״.
האחים שנשארו מאחור
המסע הרגלי הסתיים בתחנה האחרונה לפני ההגעה לארץ, סודן. שם, במחנה הפליטים, המתינו העולים חודשים ארוכים לטיסה המיוחלת לישראל, לפעמים שנים. התנאים בתקופת ההמתנה היו קשים מנשוא. ״את רואה שם זוועות, מוות, גופות בתוך האוהל שאין מי שיפנה. אדם שדיברת איתו אתמול והוא היה בסדר, פתאום הוא כבר לא איתנו. משפחות שלמות שנכחדו. קמח פג תוקף, מחלות בטן. נוסיף את התשישות שהייתה, חוסר תזונה בדרך, עייפות, הגוף חלש – תנאים מאוד קשים. סודן הייתה תחנה קשה מאוד״.
מנגסטו ואימה הגיעו לארץ אחרי שמונה חודשים בסודן, ״התמזל מזלנו״, היא אומרת, "אבל נאלצנו להשאיר מאחור חלק מהאחים הגדולים, בלי יכולת לתקשר איתם או לדעת מתי הם יצטרפו אלינו בארץ. לא ידענו מה קורה איתם. מתו? נכנסו לכלא? חזרו? חוסר הידיעה הזה היה מטלטל. אני זוכרת מהתקופה הזו שאנשים פחדו להיפגש עם אנשים. יכול להיות שמישהו הגיע והוא יודע – 'הוא כבר מת'. בפנימייה היה לנו חשש להכיר חברות חדשות. לכי תדעי איפה תתפוס אותך הבשורה הזאת״, אומרת מנגסטו ועוצרת את דבריה כדי למחות את הדמעות.
כשהאחים הגיעו בסופו של דבר לארץ, "זה היה לקבל את החיים מחדש, לקבל את המשפחה שלי מחדש. וזה לא היה מובן מאליו: הם היו יכולים למות יחד עם ה־4,000 שמתו שם. קיבלנו את החיים שלנו ושלהם במתנה״.
"יש עוולות, אני לא מתכחשת, אני מודעת לזה. אבל אני אקטיבית, אני פה, אני לוקחת אחריות על החיים שלי. כתבתי ספרים בעקבות מה שבער בי. אני פועלת כדי לשנות את המציאות, לא מחכה שמישהו אחר ישנה. אני יכולה לשנות אותה, ואני אשנה אותה״
סיפור המסע מקבל ביטוי עז בספר, בשער ששמו ״אוי סודאן, סודאן״. כך למשל: ״וְאָנֹכִי בִּיְרוּסָלֵם, אַךְ לִבִּי עוֹד כָּבֵד בְּאַדְמַת סוּדָאן./ בְּגַרְגְּרֵי הָאָבָק לִבִּי פּוֹעֵם, שׁוּב עוֹרֵג לְמַשֵּׁשׁ בַּשָּׁרָשִׁים,/ לְהִתְקָרֵב, לְנַסּוֹת לְהָבִין. לִשְׁעוֹן אַדְמַת סוּדָאן/ חֲמִשָּׁה מְחוֹגִים אֲדֻמִּים – מְתַקְתְּקִים:/ כֹּל יוּם שֶׁעוֹבֵר הוּא סַכָּנַת חַיִּים./ הַמִּדְבָּר אֵינוֹ עוֹנֶה:/ לֹא בִּשְׂפַת הַקֹּדֶשׁ, לֹא בִּשְׂפַת הַחוֹל".
״אני מרגישה שזכיתי שיש לי את הכלים לבטא את זה״, היא אומרת, ״שיש לי את היכולת להביא את הזיכרון הזה, לתת עדות. מבחינתי זו השליחות שלי, להביא את הסיפור לחברה הישראלית, לילדות שלי שנולדו בארץ. אני רוצה שהוא ייגע בכל אחד ואחת, שאנשים ינסו להבין״.
אימה של מנגסטו נפטרה כשלוש שנים לאחר העלייה. את אביה איבדה עוד כפעוטה; הוא נפטר באתיופיה כשהייתה בת שנתיים. ״הזיכרון שלי ממנו הוא של אנשים שדיברו עליו: וואו, איזה אבא היה לך, איזה איש אדמה הוא היה, איך תמיד ידע להשכין שלום, והחוכמה, והנוכחות שלו. בניתי מתוך אוסף הסיפורים איזושהי דמות, והיא מאוד יציבה ונוכחת בחיים שלי. אני כותבת עליו המון״.
את שנות התיכון שלה העבירה מנגסטו בפנימייה. בשיר ״מעמידה פנים לשבת״ היא כותבת: "וְשׁוּב מַגִּיעַ הָרֶגַע הַזֶּה,/ לִפְנֵי הַשַּׁבָּת. אֲנִי מַעֲמִידָה פָּנִים/ שֶׁיּוֹצֵאת, כְּמוֹ כֻּלָּם, וְאָז/ חוֹזֶרֶת לִי לַחֶדֶר, הַמַּר./… (וְאִם אֵצֵא, לְאָן?)// הַיְּדִיעָה הַזֹּאת/ שֶׁאֵין לְאָן לַחֲזֹר./ שַׁבָּת שָׁלוֹם.// שַׁבָּת שָׁלוֹם".
איך הייתה ההתקבלות שלכם כאן? מה את חושבת על האופן שבו החברה הישראלית קיבלה את העולים מאתיופיה?
״התמודדות לא פשוטה. זו קהילה ששמרה על הזהות היהודית שלה בצורה יוצאת דופן, במחירים מאוד כבדים. קהילה ששומרת על מסורת עתיקה מאוד, מבית ראשון. להגיע למדינת היהודים עם מסורת שעברה מדור לדור ונשמרה בלי לשנות ובלי להתפשר, ודווקא כאן למצוא את עצמך מתמודדת כמעט על בסיס יום־יומי על החיים שלך, על המקום שלך, בגלל מי שאת, בגלל הצבע שלך – זה לא פשוט. אבל אני אומרת כל יום תודה שאני פה. יכולתי להיות שם, יכולתי למות בסודן. זכיתי, הגשמתי חלום עתיק״.
מנגסטו בחרה להסתכל על האתגרים והקשיים כמניעים לפעולה. ״יש עוולות, אני לא מתכחשת, אני מודעת לזה. אבל אני אקטיבית, אני פה, אני לוקחת אחריות על החיים שלי. כתבתי ספרים בעקבות מה שבער בי. אני פועלת כדי לשנות את המציאות, לא מחכה שמישהו אחר ישנה. אני יכולה לשנות אותה, ואני אשנה אותה״.
אימא לא ויתרה
העשייה שלה לשינוי המציאות באה לידי ביטוי גם בספר הילדים שכתבה, ״אלמז פוסעת בשבילי ילדותה״ (הוצאת אוריון, 2015). ״היה לי חשוב מאוד שילדים ישראלים יוצאי אתיופיה יראו בספר ילדים דמויות כהות עור. כשיש ייצוג, זה משפיע״.
אילו עוד שינויים היית רוצה לראות בחברה הישראלית ביחס לקהילה האתיופית?
״הייתי רוצה לראות שינוי כמעט בכל תחום בחיים שלנו. בתרבות, בהנהגה, באקדמיה. שבכל מקום יהיה לכל אחד את המקום שלו. אני רוצה שנבין שיש לנו פה משאב יקר של מגוון, של חברה רבת פנים. זה העושר שלנו. השונה הוא מתנה, מתנה עבורי ומתנה לחברה. איך להרחיב את נקודת המבט, לראות את המגוון הזה – בזה אני עסוקה. גם בתוך משרד החינוך, בתוכניות שאני מובילה, וגם במקומות שאני מרצה בהם, באוניברסיטה העברית ובמכללת דוד ילין. כשאני מלמדת אני מביאה איתי את המורשת ואת התרבות שלי. כמו שחשוב לי להכיר תרבויות אחרות, חשוב לי להביא את התרבות שלי״.
על פי מחקרים, שיעור קטן יחסית מהאוכלוסייה האתיופית, כ־15 אחוז בלבד, משתלב בהשכלה על־תיכונית, לעומת 40 אחוזים באוכלוסייה היהודית הכללית. איך הסטטיסטיקה הזו דילגה עלייך? מה משך אותך לאקדמיה?
״זה מתחיל מהמשפחה שלי. אימא זיכרונה לברכה הייתה אנאלפבתית, אבל היא ידעה את הערך של השכלה. היא לימדה אותי שצריך לעבוד בשביל זה קשה ולהתמיד. כשהייתי בת שמונה בית הספר בכפר שלנו נסגר, והיא שלחה אותי לגור אצל קרובי משפחה בכפר אחר כדי ללמוד שם. זה מה שהניע אותי להמשיך ללמוד. גם בתור נערה, כשלמדתי בפנימייה, יתומה משני הורים, יכולתי לשקוע בצער. אבל ידעתי שאימא סמכה עלי שאני אעשה הכול כדי להצליח. שאשקיע, שאלמד. זה משהו שינקתי ממנה״.
אז המסלול שלך לדוקטורט התחיל בגיל שמונה.
״לדוקטורט והלאה. אין לזה סוף, הלימוד תמיד ממשיך״.
בעבודת הדוקטורט שלה חקרה מנגסטו גורמים מנבאים לנשירה בקרב ילדיהם של יוצאי אתיופיה. מסקנותיה קשרו בין תחושת הזהות והחיבור לשורשים בקרב בני הנוער, ובין ההתמדה במסגרות חינוכיות. ״אני מאוד מאמינה שככל שנצייד את המתבגרים ביכולת לגבש את הזהות שלהם, שיכירו במי שהם, שיבינו שיש להם תרבות שהם יכולים להתגאות בה – הם יוכלו להגיע רחוק״.
את מסקנות המחקר היא הפכה למעשים כאשר הפיקה את תוכנית ״מסע אל הזהות", שבמסגרתה משלחות נוער יוצאי אתיופיה נוסעות לטיול שורשים. ״הם חוזרים עם תובנות ועשייה רצינית, גם בשבילם וגם בשביל החברה. זו אחת מתוכניות הדגל שלנו״.
נושא נוסף שהמחקר מצביע עליו כגורם לנשירה הוא אפליה. ״יש אפליה, אנחנו מתמודדים איתה על בסיס יומיומי. אם תהיה חלופה, אם בגיל ההתבגרות נצייד את הנערים בכלים להתמודדות עם אפליה, זה יכול לייצר אלטרנטיבה לנשירה״.
חלק מהקושי בהתמודדות הזאת, מספרת מנגסטו, הוא הכחשה מצד הצוותים החינוכיים. ״הרבה פעמים אנחנו שומעים ׳אני לא מפלה, כנראה הם מבינים אותי לא נכון, זו הפרשנות שלהם׳. אפליה היא מקום שאף אחד לא רוצה להיות בו – לא שיפלו אותו, ולא להפלות אחרים. אף אחד לא רוצה להודות בזה. ככל שנודה שיש אפליה, נוכל לתקן את זה. אנחנו צריכים להבין שיש לנו אחריות, שיש לנו גם חלק בזה, שכדי לשנות אנחנו צריכים לשנות את עצמנו, להיות מודעים לחלק שלנו בסיפור. זה משהו שחשוב לי להעביר בכל פורום שאני נמצאת בו. שאנשים יתחילו לקחת אחריות. רק מתוך ההכרה בשבר יכול להתחיל הריפוי״.
יש לך תקווה שאחרים ילכו לאקדמיה בעקבותייך?
״אני כבר רואה את זה, לא יודעת אם דווקא בעקבותיי״, היא צוחקת. "אני מאמינה שככל שנשקיע בחינוך, נוכל לראות את השינוי. הדרך עוד ארוכה. צריך לעבוד כדי שזה יקרה. ככל שאנחנו נשקיע, נגדל דור שיכול להנהיג את המדינה. דור שנוכל לסמוך עליו״.
הספר הקודם שלך פורסם ב־2022, היית אז בת 48. הגעת לשירה בגיל מאוחר יחסית.
מנגסטו מחייכת. ״אני חושבת שלא היה לי זמן להתפנות לזה. הגעתי לשירה מאוחר, אבל אני מרגישה שזו חוויה מלמדת בשבילי, מעמיקה. אני מכירה את עצמי דרך הכתיבה. במיוחד בתקופה כזאת, זה מה שמחזיק אותי״.
אילו משוררים את אוהבת?
״אבות ישורון השפיע עלי מאוד ונותן לי השראה. ׳אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת/ וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּו?׳. אני מרגישה שזה מתכתב עם הבית האבוד שלי, הזיכרונות מהתקופה שהמשפחה הייתה מפוצלת והאחים שלי נשארו בסודן. אני קוראת את זה ומרגישה כאילו זה משהו שיוצא ממני. גם חיים נחמן ביאליק, כשהוא כותב על הנדידה של הציפורים, כאילו כותב מהלב שלי״.
חלקים גדולים מהשירה העברית נכתבו על ידי מהגרים.
״אני חושבת שמהגר יכול להבין מהגרים. זה משהו שגרם לי להעמיק ולקרוא, ובזכות החשיפה לשפה הזאת, של השירה, להביא גם את הקול שלי, את מה שאני סוחבת איתי. לאה גולדברג כתבה על ׳הכאב של שתי המולדות׳. גם אני חיה בנדודים האלה. אני עושה קניות בשוק רמלה, ונזכרת בשוק גויא״.
הגעגוע התהפך
בשיר ״אמהרית בלילות״ כותבת מנגסטו: ״אֲנִי מְדַבֶּרֶת אַמְהָרִית בַּלֵּילוֹת,/ שֶׁלֹּא אֵלֵךְ לְאִבּוּד בִּמְבוֹךְ הַלְּשׁוֹנוֹת,/ שֶׁלֹּא אֵשֵׁב מְיַחֶלֶת אֲוִיר/ עַל שְׂפַת הַתְּהוֹם״.
איך זה עבורך לכתוב בשפה שהיא לא שפת אימך?
״כשכתבתי, כתבתי בשפה שלי, בעברית שלי. יש מילים שהיה חשוב לי שיישארו, למרות שהעורך הלשוני רצה לתקן. היה לי חשוב לשמור על האותנטיות, לזקק ולהביא זיכרון של חוויה אישית בתוך שפה אישית״.
את מקבלת תגובות מתוך הקהילה האתיופית?
״כן, זה מאוד מרגש. אומרים לי: 'לא ייאמן שכתבת את זה, זה כל כך אני'. אנשים פתאום מבינים: 'וואו, זה מה שעברנו. זה מה שעד היום לא כל כך דיברנו, גם עם עצמנו. כמה משקעים יש לנו מהמסע הזה, שלא קילפנו'. השאיפה שלי, בזכות הכתיבה וספר השירה, שנוכל לעשות עבודה, לקלף את הטראומות שנמצאות שם ולא נגענו בהן עד היום. כל כך הרבה אנשים מסתובבים עם צלקות שאף פעם לא דיברו עליהן. החלום שלי הוא שספר השירה הזה יהיה כלי חינוכי שבעזרתו נוכל לעשות עבודה עם ההורים, עם הנוער ועם החברה הישראלית שלא מכירה את הסיפור מקרוב, מהבטן. המילים מקרבות״.
רבים מהשירים בספר מסתיימים במילה ״ירוסלם״. היום, כשאת גרה בישראל, מהי בשבילך ירוסלם? מהם הגעגועים לירוסלם כשאת כבר כאן?
״כשדיברנו באתיופיה על 'ירוסלם' התכוונו לכל ארץ ישראל. בכל זאת, למרות שאני גרה כאן שנים ונוסעת לירושלים לעבודה פעמיים בשבוע, בכל פעם זו התרגשות שאני לא יכולה להסביר. אבל כיוון הגעגוע התהפך: היום, כשאני כאן, הגעגועים הם לשם. לנוף הילדות, לזיכרון, לבקר את קברו של אבי. והגעגועים הם גם לפה, לכל מה שאני רוצה לתקן. לירוסלם השלמה״.
לסיום, אני רוצה לשאול אותך על השיר שפותח את הספר. את כותבת: ״כָּל הַזְּמַן נוֹדֶדֶת מֵהַכְּפָר שֶׁבּוֹ נוֹלַדְתְּ״. תוכלי לספר לי על תחושת הנדידה הזו, בהווה ולא בעבר?
״הנדידה הזאת מלווה אותי מאז שאני מכירה את עצמי. החל מהנדידה שבה יצאתי מחוץ לכפר ללמוד, כשהייתי בת שמונה, ואז הנדידה של המסע לחלום של ירוסלם, ואז אני מגיעה לפה ואני ממשיכה לנדוד: למרכז קליטה, לפנימייה, לתפקידים שונים. גם היום אני ממשיכה לנדוד, אבל ממקום בטוח, מתוך קרקע יציבה. היום הנדידה היא מחשבתית, נדידה תודעתית שמאפשרת לי ליצור, לפתח תחומים, לעשות חיבורים. נדידה אל האופק, להרחיב כמה שיותר את האופקים שלי. להרחיב את היכולת שלי לעשות הכול כדי לייצר גם אצל אחרים את הייבות הזאת״.
