״כאילו א־לוהי הקולנוע החליט לעשות חסד עם הקיבוץ ודאג שמישהו יצלם אותו לפני שהכול נחרב״, אומר אדם גבאי ועדיין מתקשה לעכל ש׳כיסופים׳, הסרט החדש שהוא משתתף בו, הפך מרומן נעורים נוסטלגי ליצירת קולנוע מצמררת בעלת משמעות סימלית לתקופה הזאת. המדשאות רחבות הידיים, חדר האוכל, מגורי הצעירים, כל הלוקיישנים שלמשך קיץ אחד ארוך היו לסט צילום – כבר אינם נראים כך היום".
סיימנו לצלם את הסרט לפני שלוש שנים, בקיץ 2021", נזכר גבאי, "פגשנו את גדי חגי מקיבוץ ניר־עוז, שבא להיות ניצב בסרט, ואת סער מרגוליס הרבש"ץ שהעביר לנו תדרוך ביטחוני. לימים גדי חגי נרצח וגופתו נחטפה לעזה, וסער נפל כשיצא להגן על הקיבוץ. בעין של 6 באוקטובר הכול נראה רגיל, והרגשתי שמיוחד לבלות קיץ שלם בחבל ארץ שלא הזדמן לי להגיע אליו לפני כן, אבל כשאתה יודע מה קרה מאז ושהיינו שם רגע לפני, זה פשוט מצמרר".
אילו שיחות היו לכם עם חברי הקיבוץ, הם הביעו חשש מפני מתקפה כזאת?
"הסלוגן שם היה שהמקום הוא 95 אחוז גן עדן וחמישה אחוז גיהינום. יש קטע בסרט שבו החבר'ה מתחרים ביניהם מי יתפוס איזה דורבן שמפריע לגידולים, ובסוף הם מגיעים למחילה שלו. מישהו מזהיר אותם שם מפני המחילות האלה, מספר שאם נכנסים לשם כמעט בלתי אפשרי לצאת. אז הכול מקבל משמעות אחרת כשאתה יודע מה קרה בסוף במנהרות. אני ממש מרגיש שישנו החלק הלא מודע של הסרט וישנו הממד הטרגי שמתקבל אחרי שיודעים מה קרה בהמשך".
טבח אוקטובר תפס את גבאי בסיני. "לקחתי חופש עם אלזה בת הזוג שלי, ישנו באיזו חושה ופתאום בא ישראלי אחד ואומר לנו שכל המשפחות מתקפלות. כולם כבר הלכו לארוחת הבוקר, התחברו ל־wifi וידעו מה קורה, ורק אנחנו לא קמנו והיינו די מנותקים. בהתחלה חשבתי שהוא מגזים, אבל אז הוא אמר לי, זה לא מבצע, זו לא הסלמה, זאת מלחמה. קחו את הדברים שלכם ועופו מכאן. ואז התחברתי לאינטרנט וראיתי שיטפון של הודעות. כולם חיפשו אותנו, ההורים, החברים. כתבו לנו שאנחנו חייבים לברוח, אז אספנו מהר את הדברים שלנו, אפילו השארנו כמה חפצים מאחור, עלינו על הסעה והתחפפנו משם. במעבר הגבול היו תורים מטורפים. המצרים רק רצו להעיף אותנו. יום אחר כך, אלזה גויסה למילואים לדוברות של חמ"ל הפצועים, החטופים וההרוגים ובמשך חצי שנה היא הייתה במילואים. יום למחרת הודיעו שחבר ילדות שלי, עמרי בלקין, נפל בבארי. עמרי ואני גדלנו יחד, היינו בצופי ים תל־אביב, והוא נפל כשיצא לחלץ משפחה של בני ערובה״.
"כיסופים", סרט הביכורים של קרן נחמד, היה אמור לעסוק בסיפור התבגרותם של בני גרעין נח״ל בישראל מוכת ההלם של סוף שנות השבעים, שמנסה להתאושש מהמחדל של מלחמת יום הכיפורים. חוויות הנעורים שפוגשת את המציאות הפוליטית הטעונה שטפחה על פניהם. אבל הטבח באוקטובר הפך אותו ליצירה בעלת משמעות נוספת. עזה של אותם ימים הייתה עיר שעוד אפשר היה לבקר בה ואפילו לקנות פלאפל, עם המצרים עדיין לא היה שלום אבל התחילו לפנטז עליו, והיחס לפלסטיני המצוי נע בין תקווה ושכנות אמיצה לבין פחד וסלידה. גיבורת הסרט היא אלי (סוול אריאל אור), נערה יפה בעלת מזג סוער שרוצה לטרוף את החיים וכל הגברים מאוהבים בה. דמותה מבוססת על סיפורה של בחורה בשם אליאן גזית, שאכן הייתה חברה בגרעין המקורי בשנות ה־70 וחייה נגדעו בידי מחבל שזרק רימון לתוך הרכב הצבאי שבו שהתה במהלך סיבוב קניות בעזה.
גבאי מגלם את אודי, אחד מחברי הגרעין, בחור מהורהר וחסר ביטחון."קרן ביססה את הסרט על החוויות של אבא שלה, שהיה חבר גרעין נח"ל בכיסופים", מגלה גבאי, "רק בפרמיירה הבנו שהסרט היה אחד התיעודים האחרונים של המקום. חדר האוכל שצילמנו בו – אינו. החצר שישבנו בה נשרפה. יש רגעים נבואיים בסרט הזה. זה מזכיר לי את האלבום של ג'ימבו ג'יי, שגר ביישוב בעוטף. הוא עבד עליו לפני 7 באוקטובר, ויש שם שירים על איך הוא מסביר לילדה שלו את הבומים שהיא שומעת כל היום. ואז אתה שואל את עצמך – איך בן אדם ידע לכתוב את זה לפני שהכול קרה? כמו שיש מוזיקאים ומוזיקאיות שכותבים אלבום על פרֵדה לפני שהם מתגרשים, ככה גם בסרט. אין לזה הסבר. יש דברים שהם כנראה מעל ההבנה שלנו, מיסטיים כאלה. מדהים שקרן מתמקדת דווקא במקום הזה".
בצילומים לסרט פגשנו את גדי חגי מקיבוץ ניר־עוז, שבא להיות ניצב, ואת סער מרגוליס הרבש"ץ שהעביר לנו תדרוך ביטחוני. לימים גדי חגי נרצח וגופתו נחטפה לעזה, וסער נפל כשיצא להגן על הקיבוץ
נחמד בחרה להציג בסרט את סט ההתלבטויות האידיאולוגי שאפיין את אותה תקופה. צעירי הגרעין ובראשם הגיבורה אלי מנסים לאחוז בזמניותם של הנעורים. השיר "בין האצבעות" של רותי נבון מלווה את העלילה ("הזמן עובר, הזמן עבר, הזמן נגמר כמעט"), והכול מתרחש על רקע ביקורו המתוקשר של סאדאת בישראל שעל סף הסכם שלום. הסרט חושף גם את האמביוולנטיות של חברי הגרעין ביחסים עם הצד הערבי – מצד אחד כמהים לשלום, עושים גיחות לעזה, אפילו מאפשרים למשפחה תמימה לחלוף על פניהם במארב, ומצד אחר נבהלים כשאחת המתנדבות הגרמניות הולכת לאיבוד בעזה, והמציאות מתנפצת להם בפרצוף בסוף הטרגי של הסרט.
"כל דמות בסרט מייצגת איזו השקפה פוליטית", מאשר גבאי. "הדמות שלי נוצרה ברוח ההיפיות והשמאלנות של שנות השבעים, אבל היא מסוכסכת עם עצמה".
זו כנראה לא הפעם הראשונה שגבאי נכנס לנעליה של דמות מורכבת. ב"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" הוא גילם את בנו של יזם הנדל"ן העשיר שמסוכסך עם אביו ומעדיף לגור ברחוב מליהנות ממנעמי העושר, ולפני כן גילם בסדרה "הנערים" את אבישי, אחד מרוצחי אבו ח'דיר.
מעניין לראות אילו תפקידים אתה מקבל. נראה שאוהבים לתת לך דמויות קונפליקטואליות.
"מחמיא לי שבוחרים בי לדמויות מורכבות, כי לא פשוט לגלם אותן".
על הדמות שגילמת ב"הנערים" נכתב שגרמת לצופים כמעט לרחם על רוצח.
"אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי במשחק הוא שאסור לך לשפוט את הדמות שלך. אתה חייב לחוות איתה את כל הלבטים כדי להתחבר לרגש האותנטי שלה. על 'הנערים' למשל כתבו ספר פולמוס. כל חלק בספר הזה מנתח את הסדרה. יש לה היבט פוליטי, ויש לה היבט דתי ועדתי, כי רצחו אותו בני ישיבה מרוקאים מהישוב אדם, ויש גם חלק פסיכולוגי בדמות של אבישי. לדוד שלו הייתה מאניה דיפרסיה, לאבישי היה דיכאון קליני, OCD, חרדות נטישה, הרבה פעמים אלו דברים שמתלבשים על האידיאולוגיה, לכן כשאני רוצה לגלם דמות באופן אמין, אני מנסה לבחון את מכלול החוויות הקיומיות שלה".
גבאי, בן 26, מגיל צעיר פעיל בעולמות הבמה. הוא בנם של השחקן עטור הפרסים ששון גבאי ודפנה חלף־גבאי, תסריטאית, סופרת, משוררת ואשת חינוך במקצועה. אח לארבעה, שלושה מהם מנישואיו הראשונים של אביו, בוגר בית הספר לאמנויות בתל־אביב ובן זוגה של אלזה קופרמן, שמונתה בעת האחרונה לדוברת איכילוב. למרות גילו הצעיר לגבאי רפרטואר עשיר ביותר, בתפקידים ב"לצוד פילים", "יש לה את זה", "פלמ"ח", "תמונת הניצחון", מחזמר בברודווי, ואין ספק שהוא בדרך הבטוחה להיות לאחד השמות החמים של הקולנוע הישראלי.
"כשהייתי ילד הייתי הרבה על סטים ומאחורי הקלעים של התיאטרון", הוא נזכר, "גדלתי באקלים הזה, אבל גם בחרתי בו. יש לי אחים למשל שלא פנו לכיוון הזה. את כל הילדות העברתי בין שחקנים ואמנים, והחשיפה הזאת העניקה לי המון. אני זוכר שכשהייתי קטן הייתי בא עם אבא שלי להצגות, משחק טאקי עם השחקנים, מדבר עם המלבישות, וערב אחד עמדתי מאחורי הקלעים והסתכלתי על ההצגה. התקרבתי עוד, ועוד קצת, עד שמנהל הבמה תפס אותי כי עוד שנייה כבר הייתי על הבמה מרוב שהתקרבתי. הוא אמר לי: 'אם אתה רואה את הקהל – גם הקהל רואה אותך'. אבל אני חושב שבאיזשהו מקום רציתי לראות את הקהל, ורציתי שהקהל יראה אותי. אני שמח שזה קרה בסוף כשגדלתי".
ידוע שאבא שלך לא אוהב חשיפה תקשורתית ומעדיף להתמקד בעבודה שלו, גם אתה כזה?
"ההורים שלי גידלו אותי על שני ערכים מרכזיים – צניעות ועבודה קשה. זאת הדרך שבה הם האמינו. אבא שלי מעדיף לעשות הרבה ולדבר פחות, ואני מקבל ממנו את הערכים האלה, אני חושב שהם טובים. מצד שני אני מדור אחר, נולדתי חמישים שנה אחריו, אז אני רואה את זה אחרת ומנסה למצוא מקום טוב באמצע".
יש קטע בסרט שבו החבר'ה מתחרים ביניהם מי יתפוס איזה דורבן שמפריע לגידולים, ובסוף הם מגיעים למחילה שלו. מישהו מזהיר אותם מפני המחילות האלה, שאם נכנסים לשם כמעט בלתי אפשרי לצאת. אז הכול מקבל פתאום משמעות אחרת
התעשייה פה קטנה, אתה בטח פוגש אנשים שעבדו עם אבא שלך וההשוואות הן בלתי נמנעות, איך אתה מתמודד עם זה?
"אני כבר במקום יחסית שלם. לפני שהוכחתי את עצמי והתבססתי, הציפיות האלו היו מפחידות, אבל עכשיו אני במקום אחר. אני שלם מולו ומול דמותו בדמותי. יש לא מעט פעמים שרואים משהו שעשיתי לפני שמבינים שהוא אבא שלי וזה תמיד מגניב, אבל אני לא מתבייש בזה. גדלתי עם מאסטר, היה לי בבית את בית הספר הכי טוב למשחק שיכולתי לבקש. אז כן, היו השוואות, אבל ברגע שהקולות האלו נעלמים אצלי בראש, מבחינתי הם נעלמים גם בחוץ. אנשים יכולים להגיד 'איך הוא לא טוב, הוא הבן של…' ואם אני טוב אז אומרים, 'אה, בטח שהוא טוב, הוא הבן של…', אז אני מנטרל את הכול וזהו".
ולפעמים עולות לך מחשבות שהוא שחקן מוערך כל כך שאולי בחיים לא תצליח להתקרב לרמה שלו?
"פעם זה היה מורכב יותר, אבל היום אני במקום אחר. גם כי הוא כל כך מקסים וגם כי הוא כל הזמן אומר לי – הלוואי שתצליח פי מאתיים ממני. אני מעריץ ואוהב אותו וזה הדדי".
לא מזמן הוא צוטט באמירה שפולישוק גאון לעומת חברי הכנסת של היום. אתה מסכים איתו?
"תשמעי, כשעשו את פולישוק היו הרבה דברים שעד לפני 15 שנים היו נראים אבסורדים. הספרי (במאי הסדרה, רמ"ב) לקח את המציאות ומתח אותה למקומות קיצוניים. נראה שהיום הגענו אליהם. אבל אני לא איכנס לזה כדי לא להיכנס לדיכאון. אפשר לראות את זה בחריפות רבה בהתייחסויות של חברי הכנסת למשפחות החטופים. זה שובר את הלב, באמת שובר. צריך לעשות הכול כדי ש־120 החכ"ים ידאגו ש־120 החטופים יחזרו מיד. שכל אחד יראה שם את עצמו. זו אמירה מצחיקה מה שאבא שלי אמר, אבל היא מצחיקה ממקום של כאב".
אתה גר בתל־אביב, יוצא לך לשמוע סביבך אנשים שאומרים שאולי עדיף כבר לא להיות פה?
"אני יכול להגיד לך שאני עוד זוכר את המחאה החברתית שהייתה ב־2011. הייתי ילד בן 13, והקולות ששמעתי מסביב היו 'עוברים לברלין', 'עוברים לניו־יורק' וכדומה. אבל בשנה של המחאה המשפטית והקרע בעם הקולות ששמעתי היו של בני דורי, והם היו 'אנחנו נשארים פה. לא הולכים לשום מקום'. המקום הזה חשוב לנו. חשוב לנו להילחם עליו, חשוב לנו להיות פה, חשוב לנו שהוא יהיה מקום יפה וטוב. אחרי 7 באוקטובר, שפער פצע גדול ואכזבה גדולה, אתה הולך ברחוב, ואין מישהו שלא מכיר מישהו שנפל או נחטף או פונה מביתו. זו טרגדיה אמיתית, אבל במעגל הקרוב שלי לפחות, אף אחד לא מתכוון ללכת לשום מקום וגם אני כאן. יש לי פה משפחה, יש לי בת זוג, והעבודה שלי היא השפה שלי. לא משנה כמה שיעורי אנגלית או צרפתית אני אקח, אני לא אישמע כמו מישהו שגדל בניו־יורק או בפריז. אני כאן לגמרי, ואם תהיה לי עבודה שתיקח אותי למקום אחר, אעשה אותה ואחזור לפה".
יש נטייה לראות בתל־אביבים מנותקים, במיוחד כשחלק מחבלי הארץ הפסיקו לתפקד במלחמה. קשה להיות היום תל־אביבי ליברלי?
"הדיסוננס בין תל־אביב לבין מה שקורה מחוצה לה הוא טרגי. זה דיסוננס פסיכי, להבין שפה את יושבת בבתי קפה ויש מקומות שנשרפו להם בתי הקפה, או שאין להם מלכתחילה בתי קפה. יש גם דיסוננס מן הסתם בהשקפת העולם, וזה מורכב. מעניין גם לשאול מישהו מלונדון אם הוא מרגיש הפרש כזה גדול בין הדעות שלו לדעות של מישהו מחוץ ללונדון".
באוקטובר הקרוב צפוי גבאי להתחיל לימודי תסריטאות בסם שפיגל, וכבר הספיק להתנסות בכתיבה בהקשרים מגוונים. הוא גם שנים המנהל האמנותי של הזמרת נונו. "אנחנו כותבים יחד את כל הקליפים, מביימים אותם, גם את ההופעות. אני מכיר אותה מילדות, אנחנו חברים מגיל 10, גם היא מצופי ים".
דמיינת שהיא תגיע רחוק כל כך?
"תמיד האמנתי בה. היא זמרת ויוצרת אדירה. גם כשהיינו בני 14 והיא הייתה משמיעה לי שירים על הפסנתר והם היו שונים מאוד ממה שעכשיו, היה לי ברור שיש לה כישרון ענקי, ותמיד היה לנו כיף ליצור ביחד. אנחנו חברי נפש. אז כנראה שלקחתי בסוף גם את הצד של אמא שלי, שנהנה להיות גם מאחורי הקלעים ולכתוב. תמיד היה לי עניין בזה, ואני כל כך בר מזל שקיבלתי את שני הצדדים האלו בחיים".
אז מה הפנטזיה שעוד נשאר לך להגשים, על מה עוד אתה חולם?
"לצערי אני חייב להוריד את ההתלהבות. אני לא מרגיש שיש לי מקום כרגע לצרוח יותר מדי חלומות בתקופה הזאת. אני לא מסוגל לעסוק בזה אפילו כשיש עוד 120 איש בעזה. אני מצטער, אבל אני רק רוצה שהמשפחות יחזרו כבר לנשום, ואז אולי אוכל לשבת ולדבר איתך על החלומות שלי".
