ערב שמחת תורה, יום שישי, 6 באוקטובר. יובל דיין מפרסמת פוסט באינסטגרם לקראת צאת אלבומה החדש בעוד שלושה ימים, ובו המשפט המצמרר בדיעבד – "לא יודעת איזו שבת הולכת לעבור עליי!"
אני קורא לה את המשפט הזה כשאנו נפגשים על שפת ימה של הרצליה, והיא נזכרת: "ברגע שפורצת המלחמה אני מבינה שצריך לשנות כיוון. ב־10 באוקטובר, במקום להיות באירוע השקה חגיגי של האלבום החדש, אני כבר מבקרת פצועים בבית החולים בילינסון. בהסתכלות אחורה, לא עצרתי כדי לשאול או לברר עם עצמי את הבאסה הפרטית שלי. לפני שאני דתייה אני בן אדם מאמין, ומגיעה מבית שבו כל דבר קורה בזמנו וכל עכבה לטובה. המקום של המסורת מושרש אצלי מאוד חזק, כך שלא חוויתי תחושה של קריסה. הבנתי שזה צו השעה, שתוכניות משתנות בדקה התשעים ושאנחנו צריכים להיות גמישים".
ביקרת מאז משפחות רבות של חטופים, פצועים מהמלחמה, הלכת לנחם. ניכר שקיבלת את זה על עצמך כמשימה של ממש.
"לפני 7 באוקטובר הייתה תקופה מאוד לא פשוטה בעם שלנו, של מחלוקות ופילוג. אני זוכרת איך בדיוק לפני שנה הייתה לי הופעה לפני י"ז בתמוז והיו הפגנות קשות. אתה מבין ורואה בעיניים איך ההיסטוריה חוזרת, שנאת החינם, היה לי קשה מאוד להכיל את זה. כשפרצה המלחמה והתחלתי לבקר את עם ישראל, הבנתי שמוזיקה היא כוח אדיר, שאני מרגישה שאני עוסקת בריפוי של עצמי ודרך השירים נותנת כוח לאנשים. אני מגיעה למקומות שמאלניים וימניים, דתיים וחילוניים, שום דבר לא חצץ בינינו. לשונאים שלנו לא אכפת מה אנחנו חושבים, אכפת להם שאנחנו יהודים ואנחנו לפעמים שוכחים את הנקודה הזו. הביקורים האלה חיזקו ומחזקים את הנקודה של עם ישראל בתוך הלב שלי".
"אני יכולה לשבת באוטו ולשמוע את נועה קירל ואנה זק או לצלם סרטון טיקטוק עם חברות, ואני יכולה להתרגש לעומק משיר ארץ ישראל ישן. לא מבהיל אותי לחבר ולשלב"
בגלל המלחמה את דוחה את יציאת האלבום ליוני, ונכנסת לאולפן כדי להקליט אלבום חדש לגמרי ולא מתוכנן בשם "ניגונים", ובו ביצועים שלך לשירי שבת. כתבת אז: "מאז 7 באוקטובר השבתות עוברות עליי אחרת, משהו במלחמה החזיר אותי למקום הפשוט מול שבת".
"חשבתי שזה מה שהעם צריך כרגע, אלבום שמחזק את היהדות. זכיתי להיות האישה הראשונה שמוציאה אלבום שלם של פיוטי שבת, מבחינתי זה מרגש ומעצים. לפעמים אתה מתגלגל לתוך סיטואציה ורק אז מבין מה עשית. כשנכנסנו לאולפן לא תכננתי לעשות היסטוריה, הלכתי עם הלב שלי כמו תמיד".
איך בחרת את השירים?
"אני מודה שהיו הרבה מתמודדים. אני ממוצא ספרדי, אבא שלי עלה ממרוקו, ולמרות זאת יש באלבום שירים עם לחנים ממזרח אירופה כמו י־ה אכסוף. כל השירים שנכנסו לאלבום פותחים לי את הלב באופן אישי והיו חלק ממסע התשובה שלי שהתחלתי לפני עשור. אני עושה רק דברים אמיתיים שנוגעים בי, וכל שיר באלבום מציין תקופה בדרך שעשיתי. לא התייחסתי למגזרים, כלומר מאיפה בא כל שיר וכל לחן, אלא לאיפה השיר הזה פוגש אותי. יש ב'ניגונים' גם את 'יגדל א־לוהים חי' ו'אסדר לסעודתא', שירים ששרים אצלנו בשולחן השבת, אבל אבא שלי אוהב גם את השירים שהגיעו ממזרח אירופה ולא כל כך אכפת לנו מאיזה אזור זה מגיע. מה שפותח את הלב, פותח את הלב".
את הביצוע המיוחד שלך ל"תפילה לעני'" הקדשת לניצולי הנובה ולמי שהסתתרו במיגוניות בזמן הטבח. השיר הזה היה במשך שנים סמל של הפינוי מגוש קטיף, תפילת הנערות.
"ידעתי את זה, כמובן, הכרתי את השיר מהסרט שעשו על הנערות ואפילו רציתי להכניס חתיכה משירת הנערות לתוך השיר שהקלטתי, בסוף זה לא הסתדר. בחרתי שירים שנוגעים לי בלב, אצלי לא היה קשר בין תפילת הנערות למה שקרה בנובה, הייתי מודעת אבל לא עשיתי מבחינתי את ההקשר. בסוף, את 'תפילה לעני' כתב דוד המלך, ואני מרגישה די בנוח עם היהדות ועם הטקסט הזה כדי לקחת אותו למקום שלי".
כמעט מיליון צפיות יש ביוטיוב לקטע שבו יובל דיין בת ה־17 וחצי פורשת מחצי הגמר בעונה הראשונה של תוכנית ריאליטי המוזיקה THE VOICE ב־2012. בגילוי לב מרגש אמרה אז דיין לשופטים ההמומים שהכול קרה לה מהר מדי, שהיא מתגעגעת למשפחה ולחברים ואפילו לבית הספר, ושהיא רוצה להמשיך לעשות מוזיקה אבל בקצב שלה. שנתיים לאחר מכן היא פרעה את השטר והוציאה את אלבומה הראשון "לאסוף" שהגיע למעמד פלטינה. עכשיו, כשמאחוריה עשור של פעילות מוזיקלית ענפה שהביאה אותה במהירות לטופ של המוזיקה הישראלית, ובאמתחתה שני אלבומי פלטינה ותארים כמו "זמרת השנה", היא צפויה לערוך מופע עשור מיוחד ב־28 באוגוסט באמפי שוני.
יש זמרות רבות שקולן יפה והן התגלו בתוכניות ריאליטי למיניהן. אבל בדרך שקטה ולא פרובוקטיבית הצלחת להגיע לפסגה. למה דווקא את?
"תמיד כיוונתי גבוה. לפני שהפכתי למוזיקאית רציתי להיות רופאה. אני באה מבית שבו תמיד טיפחו ודחפו אותנו קדימה. העובדה שבאתי מאשדוד אף פעם לא הייתה בעיניי מכשול. אבל הסבר להצלחה הזו אין לי. אלה שאלות ששאלתי את עצמי במשך הרבה לילות אחרי דה וויס כשניסיתי להבין מה קורה פה. אני רגילה למשוואה מסוימת – אתה עובד קשה, ומצליח. כאן לא באמת עבדתי קשה, אף פעם לא למדתי מוזיקה, ופתאום כל הפוקוס של התוכנית היה עליי. היו סביבי אנשים שסיימו מגמות מוזיקה ועשו רסיטלים, מצאתי את עצמי עומדת שם ולא כל כך יודעת מה לעשות בכל ההצלחה הזאת. גם יותר מעשר שנים אחרי, עדיין אין לי תשובה".
נוצר אצלי קרע בין עולם המוזיקה ובין עולם התורה והמצוות. אני אוהבת מאוד את התורה, אוהבת מאוד את הערכים שיש בעולם היהדות, מאמינה בהם מאוד ורוצה להקים בית שמושתת על הערכים והיסודות האלה, אבל מרגישה שבמקומות מסוימים הלכתי למקומות שלא באמת התאימו לי, והיום אני יודעת לזהות אותם
היא עוצרת לרגע, נושמת את אוויר הים, וממשיכה: "אתה יודע מתי הבנתי שאני זמרת? אחרי שהוצאתי את האלבום הראשון, הוא הגיע למעמד פלטינה. מבחינתי זה היה פוקס. הרגשתי בתוכי שאני צריכה לקנות את הדרך שלי בעמל וביגיעה. להרגיש שאני עולה על במה ואחרי שהוצאתי שירים, רפרטואר, אמנות, סיבה לקבל את אהבת הקהל. אחרי שהוצאתי את האלבום השני, 'ליבי ער', ב־2016, פתחנו מופע ראשון למכירה, והוא נהיה סולד־אאוט. פתחנו עוד אחד, וגם הוא היה סולד אאוט. רק אחרי שירדתי מהבמה בסוף המופע השני של האלבום השני אמרתי לעצמי – 'אני זמרת'. הייתי צריכה להשקיע כדי להרגיש שאני מצליחה להגדיר את המשבצת שלי, לדייק את הסאונד, את האווירה. התחלתי בגיל צעיר מאוד ולא ידעתי מה התפיסה שלי בעולם, איזה אופי יש לי, עברתי שנים מאוד מעצבות של בגרויות, צבא ויצירה. לקח לי זמן להרגיש בנוח בהצלחה הזאת, הרבה מאוד זמן".
הכי רחוק מפס הייצור הפופי של זמרות כמו נועה קירל ואנה זק.
"אני יכולה לשבת באוטו ולשמוע את נועה קירל ואנה זק או לצלם סרטון טיקטוק עם חברות, ואני יכולה להתרגש לעומק משיר ארץ ישראל ישן. זה בעצם סיפור החיים שלי – אני דתייה מתעשייה שרובה חילונית, אני מכילה גם וגם, שני צדדים, כל הזמן. יש אלמנטים של פופ ואפילו אלקטרוניקה שנכנסו לאלבום החדש בטקסטים עמוקים – לא מבהיל אותי לחבר ולשלב. אני לא מרגישה שאני צריכה להציב גבול שאומר לפה אני שייכת ולפה לא, מרגישה שהדברים מצליחים להתקיים אצלי יחד.
"אני יודעת שהתדמית שלי היא של מישהי שהולכת עם הזרם ולא עושה בעיות", היא מוסיפה, "אבל אני גם יודעת מתי להוריד עוגן. וכשצריך, זה קרה כמה פעמים בקריירה. זהו חלק מהזהות שלי, חשוב לי מאוד שלא לאבד את עצמי בתוך כל מה שקורה. אף שאני קצת רחוקה מכל מה שלא קשור במוזיקה, וזה די חריג בנוף המוזיקה הישראלית היום. ישנם המסלולים הרגילים, וישנו המסלול שאני צריכה לפלס לעצמי. אני צריכה להחליט איזה דברים אני עושה ואיזה לא, איפה אני בוחרת דווקא בדרך הארוכה שהיא הרבה פעמים נכונה לי יותר".
איך היית מגיבה לו היו אומרים לך לפני שהתחלת לעסוק במוזיקה שאחרי עשור וקצת תהיי אחת הזמרות האהובות והמצליחות בישראל?
"הייתי צוחקת לך בפנים, באמת. לא רק שמוזיקה לא הייתה חלק מהתכנון שלי, אני לא בן אדם שנהנה להיות במרכז. היום אני לומדת איך. אני דומיננטית אבל גם ביישנית, מעולם לא חשבתי שאעמוד על במה, אדבר אל קהל ואשיר שירים. זו אנטיתזה לאופי שלי, משהו שאני עדיין לומדת לעשות. בתחילת הדרך, המקום שהכי נהניתי להיות בו היה האולפן, ההופעות היו מבחינתי עול. היום אני עפה על הופעות, זה ממש כיף".
שמונה חודשים ארוכים של מלחמה עברו מאז ש"תישארי את" היה אמור לצאת לאוויר העולם ועד הרגע שבו יצא בפועל, באמצע החודש שעבר. אני קורא לדיין כמה ציטוטים מהשירים, שיוצרים יחד תחושת כובד: "האור כבר לא פוגע בי תקופה / לא רואה במה אני תופסת / הייתי נסיכה, היום לא בטוחה / נעולה בכלוב של הישגים / אני בכל מקום ולא יודעת מי אני". לצורך האיזון צריך לומר שיש באלבום גם משפטים אופטימיים כמו "חיה את החלום, לא תלויה בכמה תאהבו אותי היום", ובכל זאת אי אפשר להתעלם מהעומס הרגשי.
"עשית ממש לקט של כל השחור", היא אומרת בחיוך, "אני דווקא רואה בזה עומק. זה האלבום האישי והחשוף ביותר שיצרתי, על הניסיון שלי להישאר מי שאני בעולם של רשתות חברתיות, בעולם שיש בו יותר פופ. הרבה פעמים הרצון שלנו למצוא חן גורם לנו לשנות את דפוסי הפעולה שלנו, ולי חשוב להישאר נאמנה לעצמי. כל האלבום הזה מדבר על החיפוש, הרצון והמהות הזאת. יש בו שירים על אהבה, על פרֵדות וקושי, אבל בעיקר חיפוש. היצירה מאפשרת להרבה מאוד תחושות ורגשות לקבל ביטוי. בשיר 'איפה אתה' למשל מופיעה השורה 'האור לא פוגע בי תקופה', יש בו הרבה תקווה בעיניי. הוא עוסק במישהי שלא ויתרה. השיר הזה נכתב בתקופת הקורונה, מאז יצאנו מהמסלול ולא ברור מתי נחזור אליו בכלל. ופתאום את רואה איך שיר שכתבת בשנת 2020 מקבל אור אחר לגמרי, מתחבר פתאום למלחמה, לאור שהחטופים אינם רואים כבר חודשים ארוכים במנהרות, יש משהו אין־סופי במילים כבדות ועמוקות".
לא רק שמוזיקה לא הייתה חלק מהתכנון שלי, אני לא בן אדם שנהנה להיות במרכז. היום אני לומדת איך. אני דומיננטית אבל גם ביישנית, מעולם לא חשבתי שאעמוד על במה, אדבר אל קהל ואשיר שירים. זו אנטיתזה לאופי שלי, משהו שאני עדיין לומדת לעשות
כשאת כותבת שיר הוא עוסק בך או שאת אוספת בקולטנים שלך דברים שקורים בסביבה וכותבת עליהם?
"כל מה שנוגע בי מבחוץ, בהכרח קשור אליי מבפנים. גם אם אני חושבת שהקלטתי שיר בשביל חברה או משפחה, הוא נגע בי בגלל שהרגש קיים בי. גם כשקורה דבר מבחוץ, הוא עובר דרכי, דרך הפילטר שלי, ויוצא כחלק ממני. זה קורה רק אם הדבר עצמו נוגע בי. ככה עובדת המעבדה".
קשה מאוד למצוא התבטאויות פוליטיות שלך. פעם אחת בזמן המלחמה פרסמת פוסט כואב מאוד על אי הקמת ממשלת אחדות. השתמשת שם במילים כמו "לעזאזל", "בושה" – לא מילים שיוצאות ממך בדרך כלל.
"כתבתי את הפוסט הזה כשהייתי באשדוד בבית ההורים וטיל נפל 200 מ' מאיתנו. ראיתי עשן מיתמר, והבית שלנו רעד. בה בשעה פורסמה ידיעה בחדשות שישיבה על הקמת ממשלת אחדות בוטלה. אנשים נפצעים, אנשים נחטפים, מה קורה פה?"
חטפת את הג'ננה.
"כן, יש בי גם צד כזה. אני חושבת שבשירים שלי מרגישים את כל סוגי הרגשות – כעס, עצב, שמחה, אופטימיות ותקווה".
פוסט כזה עולה אחרי שהצוות המקצועי שלך מאשר אותו?
"במקרה הזה היה מדובר בהחלטה של רגע ופרסמתי. ברוב המקרים אני מעלה דברים קודם לקבוצה שלי ושל המנהלים שלי להתייעצות. חשוב לי מאוד לא לעורר סערה בגלל חוסר תשומת לב לפרטים. אני מתנסחת, יש לי רעיון שאני רוצה לבטא ורוצה להיות הכי פתוחה עם הקהל שלי שעוקב אחריי, אני רוצה לשתף אותם במה שאני עוברת ובמה שאני מרגישה אבל חשוב לי שעוד עין תראה את זה לפני פרסום ותגיד אם פספסתי איזה פרט או שיש איזה ציבור שיכול להיפגע מנקודה מסוימת. אני לא רוצה להכאיב, אני רוצה להגיד את מה שיש לי. במקרה הזה, כאמור, פרסמתי ספונטנית. בזכות הרשתות אני לא צריכה להתראיין בכל מיני מקומות שאני לא ממש רוצה להתראיין בהם, הן נותנות לי קשר בלתי אמצעי וישיר עם הקהל. אין משהו שפרסמתי ואני מתחרטת עליו, אחרת הייתי מוחקת. ככל שעובר הזמן אני מרגישה בטוחה יותר להיפתח ולהביא את עצמי קרובה יותר לקהל וקרובה יותר לעצמי".
לא רק עשור של פעילות מוזיקלית עבר על יובל דיין, אלא גם עשור של חזרה בתשובה. היא מגיעה ממשפחה מסורתית מזרחית מאשדוד, אך מוסדות החינוך שלמדה בהם היו חילוניים. עם ההצלחה הגיעה ההתחזקות, שהביטוי המפורסם ביותר שלה היה סירובה לפני שנתיים ללחוץ את ידו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן באירוע בבית הנשיא הרצוג. אבל החיים אינם לינאריים, ולפני כחודש וחצי פרסמה דיין פוסט באינסטגרם, ובו כתבה בין השאר: "אני לא מפסיקה להאמין בך לרגע, אבל רוצה לחזור להאמין בעצמי… אני רוצה להתנתק מהתפיסות המגבילות האלה, שאהיה שייכת רק אם אפסיק להופיע לפני גברים, שזו הסיבה שאיני מוצאת את בעלי. שאני סוג ב' אז כדאי לי להחמיר במקומות שונים, שאני צריכה להילחם על כשרויות מהודרות מול ההורים".
"כשחזרתי בתשובה", היא אומרת, "הייתה לי שאיפה להיות בטופ. איפשהו בדרך, אני מודה שקרה לי משהו שקורה להרבה חוזרים בתשובה – קצת התמקדתי לא במה שבאמת חשוב. נוצר אצלי קרע בין עולם המוזיקה ובין עולם התורה והמצוות. אני אוהבת מאוד את התורה, אוהבת מאוד את הערכים שיש בעולם היהדות, מאמינה בהם מאוד ורוצה להקים בית שמושתת על הערכים והיסודות האלה, אבל מרגישה שבמקומות מסוימים הלכתי למקומות שלא באמת התאימו לי, והיום אני יודעת לזהות אותם. כשאני הולכת בדרך ונכנסת לרחוב שלא נעים לי ולא מוכר לי אני חוזרת אחורה לנקודה שבה הרגשתי טוב. אין בי תנועה של לזרוק הכול או לשבור משהו. היה לי חשוב גם להדגיש בפוסט הזה שאני רוצה להשאיר את שמירת השבת והצניעות ושמירת הנגיעה – לא בדברים האלה אני מטילה ספק אלא בתנועה שהתחוללה בתוכם".
"אני מרגישה שזה קול של חוזרים בתשובה רבים מאוד, שמגיעים לנקודה שבה הם מבינים שהיה אצלם עיסוק יתר בדברים חשובים פחות. אני מרגישה שבמסע הזה קיבלתי את עצמי בחזרה. אלה לא שנים צבועות בשחור מבחינתי, למדתי בהן הרבה, התחברתי לעצמי וחיזקתי את הנפש. אפשר לקרוא לזה 'תשובה על תשובה', כמו שאמר רבי נחמן".
יכול להיות שאחרי ה"תשובה על תשובה", התקרית עם ביידן לא הייתה קורית, כלומר היית לוחצת לו את היד?
"לא יודעת. כל הדרך שעברתי, אני חותמת עליה בעיניים עצומות. אני לא אתחיל עכשיו לחשוב אם הייתי פורשת או לא הייתי פורשת, אם הייתי לוחצת את היד או לא – הפנים שלי קדימה. אני ממשיכה, גאה במי שאני ובבחירותיי, וחושבת שהדרך הזאת יפה ושצריך פשוט ללכת בה. לא הייתה לי כוונה לעשות קידוש השם בזה שלא לחצתי לו את היד, הייתה לי כוונה להיות נאמנה לעצמי, משם זה תמיד מתחיל".
איך את מרגישה כדתייה בתעשייה חילונית?
"העולם הזה כבר לא כל כך חילוני, ישנם עקיבא וישי ריבו וחנן בן־ארי, נרקיס ונתן גושן, יש לא מעט. התעשייה אומנם חילונית אבל רוחנית. אף שאנחנו לא כל כך נפגשים בקיום המצוות, ואני ממלמלת משהו אחרי שיצאתי משירותים, אנחנו נפגשים בהרבה מאוד מקומות אחרים רוחניים של יצירה".
ואם נחזור לפוסט המדובר, את בת 29 וחצי ועדיין לא מצאת את האחד. אני משער שלא פשוט לשבת לדייט ראשון עם יובל דיין.
"לא פשוט בכלל. גם לי זה לא פשוט. אני מנסה לנרמל את הסיטואציה כמה שיותר. אם נפגשים בחורף, אין איפה להיפגש כי אני נפגשת בעיקר בטבע ולא איפגש בבית קפה, בקיץ חם מדי. אז אני יוצאת רק בעונות מעבר. סתם, אני צוחקת. צריך להביא סיטואציה פשוטה וטבעית – אני משתדלת לא לבוא יותר מדי מאופרת ומאורגנת, אלא לבוא פשוטה וטבעית, להוריד אצלי את הדבר הזה שנקרא 'יובל דיין'. לא להתעלם כי הוא חלק ממני, אבל לבוא כמה שיותר 'יובל'. לוקח תמיד כמה פגישות עד שזה נהיה באמת נורמלי. אני מאמינה שיהיה הבן־אדם שיצליח לראות את הפְנים, דרך התלתלים, ובינתיים אנחנו מתפללים. אבל מתפללים בנחת, כן?"
