ברק פלדמן, משורר ופזמונאי ואיש הייטק, לא תכנן להוציא ספר שירים בזמן הקרוב, אבל נדמה שמאז 7 באוקטובר הרבה אמנות לא מתוכננת מגיחה לאוויר העולם. הוא התעורר לבוקר הטבח במרחק אלפי קילומטרים מכאן – בניו־ג'רזי, ועמד המום במשך שעות מול מסך הטלוויזיה. "פתאום מצאתי את עצמי במצב מאוד משונה "אתה בהלם ממה שקורה בארץ, ואין לך מה לעשות. התחושה היא כל הזמן שחייבים לעשות משהו, למרות שאתה לא באמת יכול לעשות כלום. יש גם הרבה ניגודיות כי אתה מסתכל החוצה והשמש זורחת, ואנשים הולכים ברחוב ומטיילים עם הכלבים. הכול רגיל כזה, ובטלוויזיה מתהפך העולם. אני גר פה בקהילה ממש ישראלית, לא כל כך מחובר לאנשים הלא יהודים, ובאופן כללי אני מסתובב בעיקר עם ישראלים. אז אני לא חי בארץ, אבל אני חי לגמרי בתחושה ישראלית".
כדי לעבד את כל מה שחווה הוא החל לשתף בפייסבוק שירים שכתב שבהמשך התקבצו לתוך ספר שירים קטן תחת השם "אולי פשוט נתחיל עם סוף טוב". רבים מהשירים מתכתבים עם רוח התקופה, אבל חלקם נכתבו בכלל לפני המלחמה.
"השירים מאוד קטנים, והמטרה שלהם היא לא לשנות עכשיו את הצורה שבה אנשים חושבים. השירה היא יותר כדי לעזור לבן אדם הפרטי להבין שהוא לא לבד בתחושות שלו"
"יש הרבה שירים שפתאום התחלתי להבין בצורה אחרת", הוא מודה, "הם נראו לי מאוד מתאימים למרות שלא נכתבו על זה בכלל. התחלתי לפרסם את השירים וראיתי שהם מדברים לאנשים. פתאום הבנתי שאנשים צריכים לפעמים מישהו אחר שידבר קצת בשבילם, לא רק בשירים. ראיתי שגם אנשים אחרים כותבים. ואז עלה הרעיון להפוך את זה לספר ולחלק אותו. הכול קרה מאוד מהר ובאופן מאוד אגבי". אלפי עותקים של הספר חולקו בחינם, אך אפשר גם להזמין אותו באתר של פלדמן.
בתקופות מעין אלה, המלאות באי־ודאות וסימני שאלה, נדמה שאנשים פונים למשוררים ולאנשי התרבות כדי שיתווכו להם את המציאות. "אני ממש מרגיש ככה", מאשר פלדמן, "אנשים לא יודעים לנסח את הדברים. קשה להם, גם לי קשה מאוד למצוא את המילים. באחד השירים ממש כתבתי על זה שאני לא מצליח למצוא את המילים:
'הפסקתי לשאול לשלום אנשים
אני יודעת שאין מה להגיד
אז תניח פשוט ששאלתי
ושאני חושבת עליך תמיד'
"זה שיר שעלה מתוך שיחה שהייתה לי עם מישהי מהעבודה. שאלתי אותה מה קורה וכשהתחלנו לדבר הרגשתי את התחושה הזאת, שאפילו לא יודעים מה לומר ומה לשאול. הוא נורא מייצג את הייאוש הזה, את הלא לדעת מה לעשות, את זה שהחיים ממשיכים אבל בעצם כל מה כל מה שהאמנו בו נעלם", הוא אומר. אגב, השיר הזה מתכתב גם עם 'חזיתות', שמופיע בהמשך הספר.
"בעולם של בעיות
הבעיה הקטנה שלך
נראית לא חשובה
נראית שולית כל כך
כי איך את יכולה להתלונן כעת
כשכל העולם מסביב מתמוטט?"
"אנחנו דור שלא כל כך ידע מלחמות", פלדמן מנתח, "בשבילנו הכול קרס, ככה אני מרגיש לפחות. שמעתי את אברי גלעד מדבר על התחושה החצויה הזאת, איך חלק מאיתנו מבקש להמשיך ולחזור לשגרה והחלק האחר מתקשה לשים מאחור את מה שהיה".
אולי גם יש איזה פחד שאם נחזור האחדות שאנחנו חווים כרגע תיעלם ונחזור למה שהיה קודם.
"אני חושב שזה כבר התחיל לחזור לצערי. בהתחלה הכול התאחד. זה רק מראה לנו שכשאנחנו רוצים אפשר לעבוד ביחד ולעשות דברים מדהימים. לאט־לאט את רואה איך שוב הולכים לצדדים".
איך זה להיות משורר בתקופה כזאת? אתה מרגיש את כובד האחריות על הכתפיים?
"האמת שאני ממש לא מרגיש ככה. להפך, אני מרגיש שהשירים מאוד קטנים, והמטרה שלהם היא לא לשנות עכשיו את הצורה שבה אנשים חושבים. השירה היא יותר כדי לעזור לבן אדם הפרטי להבין שהוא לא לבד בתחושות שלו. השירים בספר מתייחסים לכל מיני סוגים של אנשים שמתמודדים עכשיו – אנשים שחוו אובדן, אנשים שחווים דיכאון ופחד, חיילים שחוזרים מהצבא והעולם שלהם משתנה לגמרי, וגם האמא או בת הזוג שמחכה בבית. אני מנסה לגעת בכל אחד ובכאב שלו".
היו מחשבות לחזור לארץ, להראות סולידריות?
"כל הזמן. גם לפני המלחמה היו לי. אנחנו פה כבר תקופה ארוכה וכל הזמן מדברים על לחזור. נורא קל לקבל את ההחלטה לעשות רילוקיישן, כי אני חושב שזו חוויה כיפית ומפתחת, אתה מגלה תרבות אחרת ושפה אחרת, וזה עושה טוב לילדים ולמבוגרים. אבל אחרי המעבר אתה פתאום מגלה שיש בעייתיות, כי אתה נשאר כל הזמן ישראלי. אני לא פתאום הופך להיות אמריקני, זה לא קורה. נשארתי ישראלי לגמרי, כל המחשבות שלי ישראליות. אני ישראלי בכל דבר ואני גר במקום אחר, אז אני כל הזמן מרגיש שייך ולא שייך.
"אני מאוד מבין את האנשים שחזרו לארץ בעקבות המצב. כשדבר כזה קורה אתה רוצה להיות עם האנשים שדומים לך, עם האנשים שמבינים אותך. לא התנפלו פה על יהודים ודברים כאלה, אבל בכל זאת פתאום הרגשתי זר. נכון שיש פה ישראלים, ובכל זאת אני לא יחד עם המשפחה המורחבת שלי ועם האנשים שהם כמוני – זו הרגשה נורא מפחידה. אני חושב שישראל היא בסוף המקום היחיד שאתה לא מרגיש בו מיעוט".
פלדמן (52) נשוי לתמר, מעצבת פנים, ואביהם של רוני ועידו, הקים יחד עם יוני בלוך וטל זובלסקי את חברת EKO בניו־ג'רסי המפתחת ומשווקת פלטפורמה ליצירת סרטוני וידאו אינטראקטיביים. הוא מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, ומבחינתו אין סתירה אמיתית בין האהבה שלו למקצועות ריאליים ובין חיבתו לשירה.
אתה משורר ופזמונאי די ייחודי, מצד אחד חי עמוק בבורגנות ועובד בחברת סטארטאפ, מצד שני כותב שירים. איך זה עובד יחד?
"קודם כול, המנכ״ל של החברה הוא יוני בלוך, ובעצם כל הלהקה שלו נמצאת בחברה עכשיו, אז כולנו גם וגם. כולנו מחזיקים צד שהוא חצי הייטקיסטי וחצי אמנותי – זה לא זר לנו. מבחינתי הכתיבה היא בשביל הלב, אני פחות חווה אותה כעבודה".
על אף שהשיחה בינינו מתקיימת באמצעים אלקטרוניים, אפשר לחוש בקלות את האנרגיה שלו גם מרחוק – פלדמן לא נראה כמי שנהנה להיות במרכז העניינים, הוא כותב בעיקר לאחרים, נהנה מזה שלא רבים יודעים שהוא עומד מאחורי כמה מהשירים הגדולים ברפרטואר הישראלי. רבים משיריו של יוני בלוך נכתבו על ידו, כמו גם כמה משיריה הבולטים של אפרת גוש, ובהם "לראות את האור", "טוב לבד" ו"תמיד כשאתה בא". הוא גם כתב את שיר הנושא של "השיר שלנו", ורבים מאמני ישראל לקחו ממנו שירים, בהם נינט טייב, מירי מסיקה, שלומי סרנגה, גידי גוב ועוד. במסגרת העבודה הנוכחית, החברה שלו מספקת שירותים לכמה מענקי המוזיקה בעולם והרשימה די מפוארת, מקולדפליי ועד בוב דילן.
אתה רוצה להגיד לי שהייתה פגישה עם בוב דילן, עם בורקס על השולחן והכול?
"פחות. יוני נפגש איתו. אבל כן, היו כל מיני סלבים שהגיעו. זה נורא מצחיק לראות פתאום את בון ג'ובי אצלנו במשרד. יוני הוא זה שבעיקר נפגש איתם, אני מתעסק יותר עם האנליטיקס, מבחינתי זו עבודה לכל דבר".
אני חושבת על יוני בלוך ועל אפרת גוש, שני אמנים שכתבת להם המון, אולי קצת חסרה לנו מוזיקה כזאת היום. יותר רכה, יותר מעודנת. נדמה שהיום הכול או מאוד רועש או מאוד מלנכולי.
"אני מבין מה את אומרת. כל אחד מרגיש שהמוזיקה שהוא שמע בגיל מסוים היא המוזיקה שהשפיעה עליו וזאת המוזיקה הטובה. אני מניח שזה כל הזמן ככה. גם אני למשל מאוד אוהב את המוזיקה של שנות השמונים, אני חושב שמאז לא היה משהו שכל כך דיבר אליי, אבל זה לא באמת נכון. אגב, אני חייב לומר שהמוזיקה של יוני מאוד מדברת לקהל הצעיר היום. ההופעות שלו הן סולד־אאוט. באים בעיקר חבר'ה צעירים והם מכירים את כל השירים".
פלדמן, בינתיים, ממשיך לכתוב. "אני לא כותב לאנשים, אני כותב לעצמי, ומי שרוצה לוקח", הוא אומר, ואכן, לא מזמן יצא שיר חדש שלו ושל יוני בלוך, בין הים והנהר.
"אני לא יודע איך להבטיח שנצא
עצובים פחות מכאן, חזקים יותר מזה
שהשמש עוד תידום מעל עזה והים
שהיא לא תשקע עד שיחזרו כולם".
מניחה שהוא מרפרר ל"פרום דה ריבר טו דה סי".
"ברור. בשיר המקורי הפזמון היה אותו הדבר אבל הבתים היו שונים. ופתאום השיר הזה עלה. במקור קראו לו 'לימים יפים יותר' והוא בוצע על ידי בועז מעודה, וזה משפט שכל הזמן ליווה אותי. התחלתי לחפש איך לשנות את הטקסט, ואז הייתה שם המילה 'נהר' וככה עלה לי המשפט הזה, שהוא משפט שכל כך נגדנו וכל כך מזוהה עם ההשמדה של מדינת ישראל. רציתי דווקא לשים אותו. דווקא להכניס אותו לשם ולהראות אותו מכיוון של תקווה, וגם להגיד אותו הפוך. המון אנשים צועקים את המשפט הזה, בדרך כלל אמריקנים שלא קשורים לסכסוך ולא מבינים מה הוא אומר. יש קטעים בטיקטוק שאנשים הלכו לשאול מפגינים שצועקים 'פרום דה ריבר טו דה סי' אם הם יודעים איפה הים ואיפה הנהר – ברור שלא היה להם מושג. באותה תקופה מישהו פנה אליי ואמר שהוא ישמח לאיזה שיר שיוכל לתת למישהי שעכשיו נורא סובלת מכל המצב. ניסיתי לכתוב לו כמה פעמים ולא הצלחתי, ופתאום עלתה לי מחשבה שאוכל לכתוב אותו לבחורה".
"דמיינתי איך כל החטופים חוזרים, ואיך כל האנשים חוזרים לבתים שלהם וחיים בביטחון. אני רואה את הדבר הזה קורה, אבל פשוט לא מצליח להבין מה מוביל אליו. ובגלל שאני לא מבין את הדרך אמרתי שאולי פשוט נתאר את הסוף הטוב, ומשם נלך אחורה ונגלה את הדרך"
לא רק בלוך זוכה לעדנה מחודשת. גם השיר "לראות את האור" של אפרת גוש זכה להשמעות רבות לאחרונה, הודות לעובדה שנבחר ללוות את הקליפ לזכר נרצחי הנובה ששודר בחדשות 12. "לקח לי כמה ימים להצליח לצפות בקליפ הזה", מודה פלדמן. "פרסמתי אותו בפייסבוק בלי לצפות. לא הייתי מסוגל. אחר כך כן צפיתי והשיר כמובן מאוד מתאים, אבל זה היה לא קל. זה שיר שמייצג תקווה, והוא פורסם ברגע כל כך קשה. אני לא יודע מה לחשוב על זה".
על מה כתבת אותו במקור?
"תמיד שואלים אותי, ואין לי תשובה כל כך טובה לצערי. כתבתי אותו על תחושות אישיות, ואיפשהו במהלך הזמן הוא הפך להיות שיר שמזוהה בעיקר עם השואה. בפעם הראשונה שאמרו לי שמסבירים בבתי ספר שהוא נכתב על השואה קצת נחרדתי, אבל פתאום הבנתי שכן, זה לגמרי על השואה. אולי במקור זה לא היה ככה, אבל אני מתרגש כשלוקחים ממנו מסרים אופטימיים של תקווה, שאפשר לתת לכאב לפגוע בך ולהתרומם מזה".
את אחד השירים היותר מפתיעים בספר מפנה פלדמן לא־לוהים עצמו בשאלה "איך לא היית שם".
"אם לא אתה
ולא מלאך
ולא שרף
אז מישהו
היה חייב להיות שם
לשמור על הילדים שלנו
זה התפקיד שלנו
אבל לפעמים
אנחנו גם צריכים אותך"
"את השיר הזה בכלל כתבתי אחרי האסון בנחל צפית", הוא מגלה, "וכשחיפשתי שירים לספר פתאום אמרתי רגע, זה יושב על אותן תחושות. אני בא מבית דתי במקור, אבל זה לא שאני שואל כל הזמן שאלות כאלה. אני מרגיש שא־לוהים לא פותר את הבעיות, שאנחנו אלה שצריכים לעשות הכול ולדאוג להכול והוא אמור להשגיח עלינו כביכול".
באחד השירים שלך אתה כותב "יש בסיפור הזה יופי". זה הזכיר לי את הריאיון של ינון מגל אצל רוני קובן כשהוא אמר שמדובר בתקופה מדהימה. הייתה על זה לא מעט ביקורת, איך אפשר לקרוא לתקופה כזאת "מדהימה"?
"אני יכול לומר שלמשל את האחדות, שפתאום אנשים כן עבדו יחד, ראיתי כדבר מאוד יפה. נכון שזה בא כתוצאה מאסון נורא, אבל אחרי הרבה שנים שאני רואה אותנו מתרחקים, פתאום יש משהו שכן מצליח לאחד את האנשים. החיילים שנלחמים באים מכל הקשת הפוליטית ועובדים יחד ונמצאים יחד. יש פה נקודות של יופי ויש פה נקודות של אור. גם סביב הספר, ראיתי אנשים שממש משקיעים. מישהי הלכה לבית חולים וחילקה אותו לכל פצוע. אלו דברים שקיימים בנו, חבל שאנחנו רואים אותם רק כשיש אסון".
מה חשבת על ההחלטה לשנות את מילות השיר של ישראל לאירוויזיון?
"אני חושב שבסוף השיר יצא טוב, הייתי בטוח שאחרי כל ההתעללות הזאת יצא מאוד מיש־מש כזה, אבל לא, זה שיר שעובד מצוין. אבל אם את שואלת מה אני הייתי עושה, אני הייתי משנה את זה כמו שהאירופים רוצים, ועל הבמה הייתי עושה מה שאני רוצה. אנחנו לא הולכים לנצח כנראה, זו לפחות התחושה שלי. מצד שני, יש פה באמת את העניין של לבוא ולהראות שאנחנו ממשיכים רגיל".
את הספר בחר פלדמן לסיים בשיר "אולי פשוט נתחיל עם סוף טוב". שבו הוא למעשה מנסח את הפנטזיה הלאומית לסוף טוב. איך תושבי הצפון יבואו למסיבת שפיות ברעים, ואיך נחזור לריב על שטויות וניתקע כל בוקר בפקק.
אני הרבה פעמים מדמיינת את המסיבה שתתקיים ברעים לזכר נרצחי הנובה. נדמה לי שרבים מדמיינים אותה.
"זה נכון. גם אני מדמיין. ובשיר הזה ספציפית ניסיתי לחשוב כל הזמן מה התסריט האופטימי. כי אני רואה את כל התסריטים הפסימיים, אני רואה את זה שגם החיזבאללה נכנס ומתחילה מלחמה כוללת, ואני מנסה כל הזמן לנסח איזה תסריט אופטימי שאפשר להתחבר אליו אבל לא מצליח. אז ניסיתי לדמיין, ניסיתי לחשוב על הדבר הכי טוב שיכול לקרות, בלי הרבה היגיון. דמיינתי איך כל החטופים חוזרים, ואיך כל האנשים חוזרים לבתים שלהם וחיים בביטחון. אני לא מבין איך זה יכול לקרות, איך זה יתקיים, אני רואה את הדבר הזה קורה, אבל פשוט לא מצליח להבין מה מוביל אליו. ובגלל שאני לא מבין את הדרך אמרתי שאולי פשוט נתאר את הסוף הטוב, ומשם נלך אחורה ונגלה את הדרך".
