"אני בן אדם דרמטי בטירוף, הכי עצובה בסביבה", אומרת הקומיקאית ליטל שוורץ. "תמיד כשאומרים לאייל בעלי שכיף לו שהוא חי עם מישהי מצחיקה, התשובה הקבועה שלו היא 'אתם לא מבינים כמה לא מצחיק איתה'. והוא צודק, אני לגמרי הקלישאה של הליצן העצוב. הסיכוי שאלך לראות סרט קומדיה הוא אפסי. אני רואה או אימה או דרמות כבדות, משהו בין מלחמת העולם השנייה לדרמת מתח. לא צורכת קומדיות, אבל אוהבת ליצור אותן, לשמוע קהל צוחק זה מטורף.
"יש עכשיו הרגשה שאנשים התגעגעו לצחוק. יש הבדל בין הצחוק שהיה באולמות לפני 7 באוקטובר ובין הצחוק שאחרי. הקהל עכשיו שואג, בוכה מצחוק, וכשהחטופים יחזרו הביתה נראה לי שעוד משהו ישתחרר. המחשבה על זה שהם בעזה לא מניחה לי. אם תמיד הרגשתי שליחות בהצחקה, עכשיו זה עוד יותר חזק אצלי. אנשים בקהל לקחו בייביסיטר, יצאו מהבית רק כדי לצחוק, ואני אתן להם שעה ורבע של ניתוק וכוח".
ההומור היהודי באמת החזיק אותנו לאורך ההיסטוריה.
"זה כוח שמוטבע בנו באופן עמוק. אנחנו עם שקם מהר. תמיד יהיו מי שיגידו שמוקדם מדי, שאני מגזימה, ושלא צריך לעשות צחוק כשחיילים נהרגים בעזה, ובכלל, מה יש לצחוק פה – וזה בסדר גמור. אני מכבדת את התחושות האלה. ומי שחושב ככה באמת לא חייב לעקוב אחריי או להגיע להופעה. אני מבינה גם את הרגש הזה. יש אנשים שעוד לא שם. לאמא שלי למשל קשה לצחוק, ואני מבינה אותה אבל גם מרגישה שיש לי תפקיד. ברור שגם לי יש רגעים קשים מאוד, של בכי וכאב. לפעמים גם אותי משגעת המחשבה איך זה קרה. מכעיסה אותי ההפקרות. שלא הקשיבו לתצפיתניות, לקצינה ב־8200, האגו הגברי הזה שלא הסכים להקשיב. אבל במלחמה ראיתי אילו לוחמות פייטריות יש לנו. הייתי בבסיסים וראיתי נשים ג'דאיות. אני חושבת שהמלחמה שינתה את התפיסה לגבי נשים לוחמות, אין עליהן".
"פעם הופעתי בשומרון וחזרתי באחת בלילה. בצומת עמדה ילדה, אולי בת 15, ועצרה טרמפים. לא האמנתי. עצרתי לה והתחלתי לצעוק עליה, אבל היא מיד אמרה לי, 'יואו ליטל שוורץ, אני מתה עלייך'. הייתי בהלם שהיא ידעה מי אני"
ועדיין אומרים שאין בנות מצחיקות.
"די, נו. אני לא יכולה לשמוע את זה. זה מטריף אותי. יש כל כך הרבה נשים מצחיקות, קומיקאיות וסטנדאפיסטיות מעולות. משום מה אנחנו נחשבות לגסות, מייחסים לנו איזו בהמיות. אני זוכרת שבתחילת הקריירה אמרו עליי שאני בהמה גסה, והייתי בהלם. אני לא עדינה, אבל ככה? חושבים שאם את בחורה את צריכה לשמור על עידון ואיפוק. כאילו צחוק לא מסתדר עם התדמית הנשית. אלה שטויות, יש המון נשים מצחיקות עם הומור מעולה. זה פשוט מאיים על גברים, חד וחלק.
"נשים מצחיקות יותר מגברים. הצחוק שלנו פשוט עמוק ומורכב יותר, כי הוא מלווה אצלנו ברגש. אני לא אומרת שהומור של גברים לא טוב, אבל אצל נשים יש עומק רגשי אחר ומורכב יותר. יש המון סטנדאפיסטיות חדשות, יש צמיחה מטורפת של נשים בתחום, ואני עפה על זה. לכל אחת יש מקום ומי שטובה נשארת, אף אחת לא דומה לאחרת. כל אחת מביאה משהו אחר. אני התחלתי רווקה ונהנית והיום אני נשואה וממורמרת, והחומרים משתנים בהתאם לחיים. יש לי היום ילדה בת 15, שזה גיל מגעיל, נוראי, ואני מדברת על זה וכבר לא על איך זה לגדל ילד ראשון".
שוורץ (47), גרה בתל־אביב עם בן זוגה אייל ימין ושתי בנותיהם. כבר בילדותה בקריית־ים היא הייתה המצחיקה של הכיתה. "הבנתי בגיל צעיר שהומור הוא כלי חזק והשתמשתי בו. אחותי יפה נורא, אז אני פיתחתי יכולת אחרת כדי שיראו אותי. על הדרך גם לקחתי לה את כל החברים".
איך הקריירה משפיעה על ההורות?
"כל דבר שקורה לי בבית הולך לסטנדאפ. למרות שהילדים לא אוהבים את זה. הרי מה זה סטנדאפ? מופע שבו הקהל רוצה לראות את עצמו. אני רק משקפת. כשאני מדברת על זוגיות וכמה זה משעמם כבר, אני בסך הכול אומרת את מה שכולם מרגישים וחושבים.
"בישראל לא מדברים על פוליטיקה בסטנדאפ, אבל בעקבות המלחמה נכנסו כמה דברים. כמו למשל שהיה שוק מוצרים מהעוטף, אז פתאום כל הארץ הפכה להיות העוטף – דוכן גרעיני עפולה מהעוטף. או המפונים המפונקים, אנשים מאשקלון שהעבירו בקשות 'מחפשים אוכל ביתי איטלקי'. לא הבנתי, מה זה הפינוק הזה? או אנשים שרצו לעזור בדברים הזויים, כמו מישהי שכתבה 'אני מכינה לוכד חלומות, לאיזה בסיס להגיע?'. אחותי, בשוטף לא רוצים אותך, למה שמישהו ירצה אותך במלחמה?"
הבדיחות האלה, על החיים בצל המלחמה, לא הגיעו מיד. עבר זמן עד ששוורץ הצליחה להעלות חיוך אצל אנשים. "זה לא כמו שהיה בקורונה", היא מסבירה. "יש הומור בכל דבר, אבל פה קיבלנו בוקס בבטן. לקח לי שלושה שבועות לחזור, וגם התייעצתי עם הקהל כדי להבין אם זה מתאים. בדרך כלל אני לא מתייעצת עם העוקבים שלי, אבל הפעם רציתי להבין איפה הציבור נמצא. שאלתי באינסטגרם אם אנשים רוצים לשמוע דברים מצחיקים, ורוב התגובות היו 'כן, רק תצחיקי אותנו כבר'. היו גם מי שכתבו שזה לא הזמן, אז העליתי בעדינות ממש, ולאט־לאט ראיתי שהקהל זורם איתי והבנתי שזה עושה טוב לאנשים".
בהתחלה שוורץ הייתה עמוק בעשייה סביב המלחמה. כמעט מדי יום היא הגיעה לכיכר החטופים, דיברה עם הורים שילדיהם נרצחו בנובה, ויצרה קשר מיוחד וקרוב עם הוריה של עדן זכריה, שנחטפה מהמסיבה וגופתה חולצה בפעילות של צה"ל באזור ג'בליה. "הייתי איתם כל הזמן וקרעתי אותם מצחוק. אמרתי להם: מי שישמע, אפשר לחשוב שחטפו לכם את הילדה", היא מספרת. "במטה החטופים ביקשו שאצלם ברכות מצחיקות לילדים שחוזרים מהשבי, זה היה מרגש מאוד. השתמשתי בכלים שלי לבוא לשם לא כדי לבכות איתם, אלא כדי לחזק ולהצחיק, לשלוף אותם לרגע מהמציאות האיומה.
"כשנסעתי עם אורנה בנאי להופיע לניצולי הנובה זה היה קשה. את אומרת לעצמך: על מה תצחקי איתם? ממה תתחילי? בסוף פיצחנו את זה והם נגמרו מצחוק. אמרנו להם: מזלכם שהייתם בנובה, אחרת אין סיכוי שהייתם מגיעים לכזה מלון. כולכם סטלנים, מאיפה היה לכם כסף להגיע לפה? לפחות יצא לכם משהו טוב מהנובה. אחרי זה הם יושבים מולך ומספרים לך דברים שאת לא יכולה להאמין, זה לא הגיוני שהילדים האלה חוו את זה.
"במפגשים האלה יש כל הזמן מתח בין התחושה שכל האנרגיה נגמרת ובין החוויה שאת שואבת כוח מהאנשים האלה ומהמחשבה שזו השליחות שלנו. יש קלישאה שהומור מרפא, והיא כל כך נכונה. בתקופה הזאת כל הקלישאות הוכחו כנכונות. הייתי בבתי חולים אצל חיילים פצועים, ישבתי עם אנשים שעברו גיהינום, ניסיתי להעלות להם חיוך וראיתי שזה עובד, זה פשוט עובד. אני משתדלת גם עכשיו להגיע לבתי חולים כי זה לא נגמר. והאמת היא שזה עושה טוב גם לנו, לתת, למרות הקושי לשאת את הסיפורים הקשים מהשואה הזו שעברה עלינו".
"נשים מצחיקות יותר מגברים. הצחוק שלנו פשוט מורכב יותר, כי הוא מלווה אצלנו ברגש. אני לא אומרת שהומור של גברים לא טוב, אבל אצל נשים יש עומק רגשי אחר"
שוורץ משתדלת להימנע מפוליטיקה אבל היא לא אדישה. "זה מבאס שחזרנו לריב. בתחילת המלחמה הייתה אחדות מופלאה, כולם בשביל כולם, תרמו ועשו. הלכתי ברחוב מלאה בגאווה במדינה שלי, באנשים. חבל".
במוצאי שבת שעברה הגיעה שוורץ לכיכר החטופים ומישהו החל לצעוק עליה שהיא משתתפת בהפגנות של שמאלנים. "נאמרו לי מילים קשות מאוד, וגם אני איבדתי טיפה את העשתונות", היא אומרת. "על זה אני מתנצלת. בואו נזכור שאנחנו עם אחד, האויב שלנו הוא חמאס. בואו נתרכז בלהיות מאוחדים. אנחנו מפוצלים מדי, חשוב לי לחבר ולהתחבר.
"פעם הופעתי בשומרון וחזרתי באחת בלילה. בצומת עמדה ילדה, אולי בת 15, ועצרה טרמפים. לא האמנתי. עצרתי לה והתחלתי לצעוק עליה, אבל היא מיד אמרה לי, 'יואו ליטל שוורץ, אני מתה עלייך'. הייתי בהלם שהיא ידעה מי אני, היא הייתה דוסית־דוסית. לקחתי אותה, והמשכתי לצעוק עליה שהיא לא נורמלית. הבאתי אותה עד לדלת של הבית שלה, שלא תסתובב בחוץ, למרות שהיא הסבירה לי שזה רגיל אצלם. היום אלה נראים לי חיבורים קריטיים. אף פעם לא הייתי כל כך סוערת, אלה דברים שלא דיברתי עליהם כמעט אף פעם לפני 7 באוקטובר".
ב־7 באוקטובר התכוונה שוורץ לצאת להופעה של ברונו מארס בפארק הירקון, אבל אז תפסו אותה האזעקות והיא מצאה את עצמה כמו כל עם ישראל בממ"ד. "אני שואלת את אייל בתוך הממ"ד, אז מה, לא תהיה הופעה לדעתך? והוא מסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. 'מה נראה לך?'. אני עוד ניסיתי לבדוק, פשוט לא הבנתי.
"לשכנים שלנו אין ממ"ד, אז באזעקה הראשונה הם באו אלינו, כל המשפחה עם שני הכלבים שלהם. באזעקה השנייה עבר פה אוטובוס וכל הנוסעים ירדו, אז צעקתי להם 'בואו, בואו'. מה אני אעשה? ואז מישהו שאל אותי איך הגעתי לפה. אני גרה כאן, מה יש לך? תחשבי, את יורדת מהאוטובוס ומוצאת את עצמך פתאום בבית של ליטל שוורץ.
"באחת האזעקות הייתה מישהי ברחוב שהתחילה לצעוק שהיא לא נשכבת על הרצפה כי היא תתלכלך. אמרתי לה 'גברת, תשכבי, את חייבת'. היא התיישבה יפה כזה, אז שאלתי אותה 'תגידי, מישהו מצלם אותך? מה אכפת לך איך את נראית? תשכבי'. והיא עונה לי: 'כבר הסתדרתי לעבודה, אני לא מתלכלכת'. טיל שייפול עלייך זה סבבה אבל קצת אבק? לא".
לצד המאמץ המלחמתי, שוורץ לא עוצרת את היצירה. "יש מופע חדש בדרך שיצטרף למופע שלי עם קובי אפללו – שירה עם סטנדאפ ומוזיקה", היא מספרת. "קובי הוא איש מצחיק בטירוף, שזה מעצבן כי הוא גונב לי את ההצגה, אבל אני שרה וזה פאן אחד גדול. אני גם כותבת סרט קומדיה לקולנוע על רווקה בת 48 שמאוד רוצה להיות רלוונטית ושעדיין יסתכלו עליה ויחשקו בה. אני לא רווקה, אבל זה לגמרי מתקשר עם המקום שאני נמצאת בו. גם היום אני רוצה להיראות טוב ולהרגיש טוב. יש סדרת ילדים שכתבתי שעומדת להצטלם בתחילת הקיץ על אמא שאובססיבית על הבת שלה. מאז הילדות אני מכירה יותר את העולם הזה, ורואה איך הוא מתפתח. וחוץ מזה יש סדרה נוספת שעוד אי אפשר ממש לדבר עליה".
את נותנת לילדות שלך להעיר על החומרים לסדרת הילדים?
"הבת שלי לומדת במגמת קולנוע אז אני נותנת לה לעבור על זה. הבת הקטנה יותר קוטלת, אז אולי אחכה איתה קצת. היא טיפוס חבל על הזמן, שום דבר לא מצחיק אותה. הבנות שלי הן חומרי הגלם של היצירה, החיים עצמם הם ההשראה, אז מעניין מאוד לשמוע מה הן יראו שם. באופן כללי אני תמיד בודקת חומרים עם אייל ועם חברות שלי".
מה הופך רגע למצחיק בעינייך?
"כל דבר. הזווית שלי קצת אחרת אז הכול הופך לקומי. אפילו הדברים הכי נוראיים מעלים לי חיוך. על החטופים הזרים אמרתי 'מאיפה הם באו אלה? הם כמו איזה לחם שום, הביאו אותם כמו צ'ופר'. זה רגע נוראי, אבל לשם הראש שלי הולך. מה שהכי מצחיק אותי זה אנשים נופלים. אני יכולה לצחוק מזה שעות.
"באופן כללי אני קלה להצחקה ואוהבת לצחוק, אז גם הדברים הכי טיפשיים עובדים עליי. אני אוהבת את הקול של הצחוק. קהל של 500 איש צוחקים הוא הדבר הכי כיף שיש. את מרגישה שיש לך כוח מטורף, את מרגישה מיק ג'אגר. מזל שאת חוזרת הביתה ומחזירים אותך לקרקע, עושה כלים. זה מחזיר אותך לפרופורציות".
כדי לתחזק את מימוש האהבה שלה לבמה ואת החיבור לקהל, לשוורץ לא נותרה ברירה אלא להצטרף גם לאינסטגרם ולטיקטוק. "בהתחלה נפנפתי כל מי שרצה לפתוח לי אינסטגרם. די, מה אני צריכה את זה עכשיו? מכירים אותי כבר. עשיתי טעות, זה ברור, כי עכשיו אני כל הזמן על זה. וזאת עבודה. ועכשיו, לצלם את עצמי רוקדת לטיקטוק? די! מה הקשר? אני מוצאת את עצמי עושה כל מיני תנועות וטרנדים, אבל זה העידן החדש וצריך להתיישר. לא הבנתי כמה הרשת חשובה ועכשיו אני עובדת בזה, כי הצעות עבודה מגיעות משם והכוכבים נוצרים שם".
זה פוגע ביצירתיות של הכתיבה?
"זה לא ממש אותם מקומות. אבל זאת כן עבודה שלוקחת זמן, ויש לי מה ללמוד. מי שעובדת איתי על הסושיאל מסבירה לי איך לצלם. שנים צילמתי רק את האף והנחיריים אבל היום אני כבר בסדר".
בעידן הזה את חייבת להמציא את עצמך מחדש כל הזמן.
"ככה אני עובדת מההתחלה. אני לא מחכה לתפקידים. כל דבר שרציתי לעשות יצרתי בעצמי. תמיד אני אומרת לשחקנים: אל תחכו – צריך לפתוח את הראש ולא לפחד, להיכנס ברבאק. קיבלתי כל כך הרבה 'לא' באודישנים שאמרתי די, לא מעניין אותי יותר, אם אין אני לי מי לי. אז כתבתי לעצמי. מדי פעם אני כן הולכת לאודישנים, ועכשיו שיחקתי בסרט 'חמדה' של שמי זרחין בתפקיד דרמטי ראשון. אבל אני אדון לעצמי, ומעבר לצורך לפלס את הדרך אני אוהבת את היצירה ואוהבת ללהק את עצמי לתפקיד שאני רוצה. בתעשייה כאן מאוד מקובעים, חושבים שאם את בסטנדאפ את לא יכולה לעשות דרמה, אבל שמי היה מהראשונים שפתחו בפניי את הדרמה. תראי את שלום אסייג, עשרות שנים הוא שחקן ורק בגיל שישים נתנו לו תפקיד דרמה".
לא כולם יכולים. אלה מיומנויות שונות.
"נכון, הייתי צריכה לפתח לעצמי את היכולות. הכתיבה קיימת בי מזמן ומי שדחף אותי לא לחכות ולכתוב בעצמי הוא אייל, בן הזוג שלי. ועדיין, גם ביצירה הכתובה צריך לדחוף. בהתחלה אמרו לי 'לא' על הסדרה 'חברות', ואני ישבתי שם עד שקיבלתי כן. אם מאמינים במשהו אסור להרפות. אומרים לי 'לא' בכניסה, אני אבוא מהדלת האחורית.
"זה לא עסק קל. כישרון לא מספיק, את צריכה אמביציה, דבקות, דרייב. בסוף, זה כיף גדול לעשות את מה שאוהבים, לא כולם זוכים לזה והמחיר הוא לפעמים הביקורות הקוטלות והסירובים. יש רגעים קשים. פעם הייתי מתרגשת מזה יותר, אבל היום כשטוקבקיסט משקיע וכותב עליי מגילה, אני מבינה שכנראה ממש־ממש אכפת לו ממני וממה שאני עושה. עם יד על הלב, כל הדרכים העקלקלות האלה שוות את זה שהעבודה שלי היא לעשות צחוקים".
