פריז מעולם לא נראתה בעיניו יפה כפי שראה אותה בבוקר הסתווי ההוא בתחילת אוקטובר. לייב (לב) לוין הגיע לעיר לחופשה קצרה שהצליח להגניב בין שתי תקופות צילומים בגיאורגיה. הנסיעה ברכבת משדה התעופה לתחנה שהיה צריך לרדת בה הייתה מהרגעים המאושרים בחייו. הייתה שם ציפייה לחופש, לחברים, לשמש ולמוזיקה. הוא לא התעדכן מאז שעלה לטיסה ועד שהגיע לדירתה של מכרה שלו, שהוא תכנן להעביר בה את השבועות הבאים.
"כבר שמעת?", זאת הייתה ההודעה הראשונה, מאמא. "היא כל כך אוהבת דרמה", לוין מנסה לדלות עוד פרטים מהזיכרון. "זה היה בשעה 12:00 שם. ברגע אחד הכול הפך לחלום בלהות והמחשבות התבלבלו. הרגשתי שאני הישראלי האחרון בעולם. כל הלילה גללתי בטירוף באתרי החדשות, ושתיתי המון עד שנרדמתי. אני זוכר את עצמי מתפלל, למרות שאני לא מרבה לעשות את זה בכלל. ביקשתי ממש חזק מא־לוהים שכשאקום יהיה 6 באוקטובר. לא האמנתי שדבר כזה יכול לקרות".
אבל לוין התעורר ב־8 באוקטובר. הרחובות הריקים והאזהרות מאנטישמיות כלפי יהודים סיפרו שדברים רעים אכן קורים. הוא גילה שיש איתו עוד ישראלי אחד לפחות, בינתיים, והאפשרות לחלוק עם מישהו את התחושות הייתה בשבילו גלגל הצלה. "היו כמה ימים של חסד עם ישראלים נוספים שפגשתי. ניסינו להחזיר לעצמנו את תחושת הביטחון. להרגיש שלא כל העולם שונא אותנו".
"הגירה היא טראומה. עברו חמישים שנה ואמא שלי עדיין בטראומה. אני יודע טוב מאוד מה זה לא להרגיש שייך בארץ שאתה כל כך רוצה להרגיש בה בבית. יש איזו פנטזיה שלהיות יהודי בעולם זה סבבה, אבל תראי מה קורה באמריקה"
הבועה הקטנה הזאת התפוצצה כשבערב אחד ישב בבר, ובשולחן הסמוך התנהלה שיחה שמשתתפיה תמכו בצד האחר. כמה ימים לפני שחזר לארץ עבר לוין שוב בגיאורגיה, כדי להשלים את הצילומים לסדרה. לפני הצילומים בגיאורגיה הוא השתתף בצילומים לסדרה שעדיין לא ראתה אור שהציר המרכזי שלה הוא היחסים בין ערבים ליהודים. "היא נכתבה לפני 7 באוקטובר, ומעניין איך יגיב הקהל כשתתפרסם. בכלל, מעניין לראות מתי תהיה לאנשים סבלנות לראות על המסך חברות אמיתית בין יהודים לערבים".
המורכבות הזאת באה לידי ביטוי גם בסדרה "שעת אפס", ששיחקת בה.
"ב'שעת אפס' הייתי ההפך המוחלט, שם צעקתי ׳מוות לערבים׳ באמצע הכיתה, וזה היה לא פחות מעניין. אהבתי לשחק ב'שעת אפס', היא כתובה טוב ולא פלא שזכינו איתה בקאן. מאיה לנדסמן זכתה בפרס השחקנית הראשית, שזה אומר שהכירו בה בתור השחקנית הטובה בעולם. וכולנו יחד זכינו בפרס לסדרה הטובה בעולם. זה פסיכי. השבוע בקאן היה אחד השבועות הכי טובים בחיים שלי. בכל ערב מסיבה, וכולם עפים אחד על השני, ועם זה הרגשתי שכולם גם משחקים איזה משחק".
היה הבדל בין הישראלים לשאר האנשים בקאן?
"בטח. באנו עם סדרה שצולמה ונערכה בתקופת זמן קצרה עם תקציב דל בכל קנה מידה, בטח בסדר גודל עולמי. היו בפסטיבל סדרות שכל פריים בהן עלה מאה אלף דולר, אבל 'שעת אפס' נעשתה באווירת סרט גמר בתיכון. צילמנו בכיתות של בית ספר. לישראלים אין תקציבים, אבל החומר שלנו מעניין בטירוף. אנשים אוהבים שנוגעים להם במקומות כואבים. עכשיו אני כבר לא יודע עד כמה יש לאנשים כוח לכאב הזה".
בימים אלה משודרת סדרת הדרמה החדשה של כאן 11, "הצבי", שיצרה וביימה קרן מרגלית ("פלפלים צהובים", "להעיר את הדוב"). הסדרה מביטה בחיי היהודים בירושלים בסוף המאה ה־19 דרך בית הדפוס של מחיה השפה העברית אליעזר בן־יהודה, המוציא לאור של עיתון "הצבי". במרכז העלילה נמצאת משפחת ציפיס האמידה – חנה ואריה ושלוש בנותיהם – שהגיעה לארץ מבלרוס, ובין אנשי הבית נמצא גם גבריאל ניסן, בגילומו של לוין. "גבריאל הוא חלוץ שעלה לארץ מאודסה עם הביל"ויים, כדי להפריח את השממה ולהקים מושבות", מספר לוין. "הוא נתקע בירושלים כי פשוט הבין שאין לו כוח לדבר הזה".
לוין נזהר לא לשתף יותר מדי פרטים, מחשש לקלקל את חוויית הצפייה. "גבריאל לא ממש יודע מה הוא עושה כאן, אבל אז הוא קצת נדלק על סוניה. הוא למך כזה, וזה מסתדר טוב עם האישיות שלי״, הוא אומר. ״הסדרה עשויה עם הרבה לב והכול בה נראה טוב. הביאו שמלות ממדריד, דברים מהממים, מלמלה ותחרה וכל זה, ורק אני נתקעתי עם סתם בגדים. בסטייל, אבל מאוד פשוט".
השפה הרוסית שולטת בסדרה. השליטה שלך בשפה הזאת עוזרת לך להגיע להפקות כאלה, או שאתה מנסה להימנע מזה?
"לא מזיק שיש עוד שפות, יש יותר תפקידים שאני יכול לשחק. היו בזמן האחרון כמה ליהוקים שממש מיועדים לרוסי. אני ההנרי דוד של עכשיו, זה הדבר הראשון שהסוכנת אמרה לי", מוסיף בחיוך, "עושים מזה כסף".
אליעזר בן־יהודה עודד יהודים לדבר רק עברית, ובסדרה הוא נלחם במי שמדברים שפה אחרת. מה דעתך על הרצון שתהיה פה שפה אחת?
"במסגרת מה שניסו לעשות פה בקום המדינה, ליצור חברה שזו השפה שלה ולהגשים איזה חלום, דחקו לשוליים את כל מי שמפריע. אני רואה חברים שלי שההורים שלהם מדברים שפות אחרות ולא יודעים עברית, וכואב לי שיש צורך לוותר על עושר של תרבות שלמה בשביל משהו אחר. זה מחריד. הרי העולם לא התחיל ב־1948. אנחנו צריכים לשאוב מכל מה שיש כדי להפוך את מה שקורה פה עכשיו לטוב יותר. כדאי ללמוד מהעבר.
"מה שהרס את השפה, חוץ מהשואה, היה גם מה שעשו לה בישראל. כל כך הרבה יהודים דיברו שפות אחרות אבל היו מוקצים. היידיש למשל הייתה שפה של סוחרים, דרך לתקשורת בין אנשים, עולם תרבותי שלם של ספרות, קולנוע, שירה, מחשבה. ואת כל זה רצו לשכוח. זה טרגי. זו טקטיקה רודנית להשכיח את העבר. אתה משכיח מאנשים את הזיכרון שלהם. יש בעברית כמה מילים ביידיש שהפכו לחלק ממנה, ואנחנו ממש סבבה עם היידישקייט, אז מה עם השפה? פה בארץ, במדינה של היהודים, ביטלו את היידיש, הלדינו, הערבית התימנית, הערבית המרוקאית. אלו תרבויות עשירות שנעלמו".
"בגלל היידיש שלי חשבו שאני גם חרדי לשעבר, וזה היה קטע. השם המלא שלי הוא לייב לב שלמה בנימין ישראל – מלא שמות של יהודים מתים, אבל החברים קוראים לי לב, זה הכינוי"
לוין מדבר מדם ליבו ונראה שהנושא בוער בו. ״חשוב לזכור שבן־יהודה לא החיה לבדו את השפה העברית, אבל הוא עבד קשה מאוד", הוא אומר. "זה היה אתוס לאומי, צריך שפה לדבר בה. ועכשיו אנחנו כאן, יש שפה משותפת אבל אין אחדות. הון־שלטון היה קיים גם אז, ורואים את זה בפרק הראשון של הסדרה, כשמישהו מאיים על בן־יהודה שלא יפרסם ידיעה כלשהי, אחרת תישלל ממנו האפשרות לשכור את המבנה של בית הדפוס. האיומים כל הזמן היו שם, וזה רלוונטי להיום".
בחיים עצמם אתה מתעסק בשאלות של זהות?
"לא, אני הכי פוץ של 'אין הגדרות'. זה לא מעניין אותי. עברתי לתל־אביב עם חברה חרדית לשעבר. אז בגלל החברוּת שלנו ובגלל שאני דובר יידיש חשבו שאני גם חרדי לשעבר, וזה היה קטע. השם המלא שלי הוא לייב לב שלמה בנימין ישראל – מלא שמות של יהודים מתים, אבל החברים קוראים לי לב, זה הכינוי".
אתה יודע מי הם כל היהודים המתים האלה?
"בנימין היה איש תיאטרון והמורה של אמא שלי ושל אבי הביולוגי. ישראל הוא צייר שהיה חבר של סבא לייבו שגם על שמו אני קרוי. שלמה – אני לא יודע".
אז אין לך לאן לברוח מזה שאתה איש תרבות ואומנות.
"כן, אבל אני אוהב את זה".
לוין (28) נולד בהרצליה. אמו עלתה לארץ בגיל 14 מרוסיה, וכשהיה בן חמש עברה לירושלים ולאחר זמן מה התחתנה עם אביו החורג. בבית דיברו רוסית. ״אמא שלי היא גם זמרת יידיש, והיא שלחה אותי לשיעורים פרטיים ביידיש״, הוא מספר. ״בילדותי הייתי קורא קצת טקסטים בשפה אבל היום זה מקרטע. האבא הביולוגי שלי, שהקשרים איתו חודשו בגיל בוגר, דובר יידיש גם כן, ושייך לעולמות הבמה״.
אנחנו נפגשים בבית קפה בשכונת שפירא, אחרי איחור שלי שדווקא הסתדר לו טוב: הוא הרוויח עוד כמה רגעים בבריכה ובסאונה. "אני שחקן", הוא עונה כשאני שואלת אותו להגדרתו העצמית, "וגם עושה חלטורות בתרגום מרוסית לעברית. אמא שלי מתרגמת ואני עורך בשבילה טקסטים מדי פעם. אני אוהב את זה. יש תקופות שיש פחות עבודה כשחקן, אז צריך להכניס כסף איכשהו. אבל למזלי יוצא לי לשחק בהפקות ממש טובות. 'בלאקספייס', 'שעת אפס', 'שטיסל', 'מתיר עגונות', 'ריקוד האש' ועוד. התפקיד הראשון שלי על המסך היה ב'מתיר עגונות'".
איך הגעת לזה?
"שיחקתי בסרט הסטודנטים 'גיבורים' שביים יאיר אגמון. זה סרט שמספר על ניסיון תיעוד של מלחמת השחרור מנקודת מבט ישראלית־ציונית ומנקודת מבט פלסטינית. אני משחק שם את החייל הישראלי. כעבור כמה שנים פגשתי במקרה את תמר קיי, שהקפיצה אותי אז לסט. היא חיפשה מישהו שיודע לנגן על גיטרה וגם מדבר יידיש. היא שלחה אותי לאודישן ועברתי, ואז גם עברתי לתל־אביב. עזבתי את הלימודים בבית הספר לתיאטרון חזותי והתחלתי לתת בראש. בהתחלה בצילומים ל'מתיר עגונות', ואז הגיעו עוד דברים".
"לישראלים אין תקציבים, אבל החומר שלנו מעניין בטירוף. אנשים אוהבים שנוגעים להם במקומות כואבים"
היית צריך להתאמץ כדי שהם יבואו?
"היו אודישנים שלא עברתי. אני מרגיש שמאז 'מתיר עגונות' משהו זרם. מיד אחר כך היה 'בלאקספייס', אבל אז הגיעה הקורונה, והתעשייה עצרה. כדי להכניס קצת כסף עבדתי בשליחויות בוולט, וכשהחיים התחילו לחזור צילמנו את ׳מישהו יאהב מישהו׳, סרט של הדס בן־ארויה. היה מעניין. לאט־לאט התחילה העבודה לחזור, ועשיתי מגוון תפקידים. עכשיו אני בתקופה מטורפת מהבחינה הזאת. השתתפתי בצילומים של הסדרה על יהודים וערבים, שעדיין לא התפרסמה, ומיד אחרי זה עשיתי את 'הצבי'. בין לבין נסעתי לחופשה של חודש בתאילנד. וכשחזרתי נסעתי לצילומים בגיאורגיה, לסדרה של יונתן גורפינקל שמבוססת על הסיפור של נעמה יששכר".
הגיע אליך פעם אודישן שסירבת לו כי לא הסכמת עם התוכן?
"לא, אבל זה יכול לקרות. אני עדיין חושב שהמצב אצלנו סבבה, אין פה פרופגנדה והצנזורה לא באמת נוגעת ביצירה".
אתה מרגיש שיש ייצוג לכל הדעות?
"לדעתי חסר קול של מתנחלים", לוין אומר, ואז שוהה רגע ומתקן: "מתיישבים. זה אולי קשור לכך שהאמנות נוטה להיות יותר ליברלית ואוניברסלית".
הוא גדל בשכונת קטמון, באליטה הישנה של ירושלים בסביבה שהפכה לבסיס לחייו האומנותיים. "זו לא ממש סביבה רוסית". הוא נזכר, "הלכתי לבית ספר ממלכתי ולצופים. אפשר לומר שגדלתי במגוון תרבויות. אמא שלי, רות לוין, היא אישה של ספר ומילה, מתרגמת וזמרת שעלתה לארץ עם ההורים שלה בשנת 1972. זו עלייה שהייתה בה אידיאולוגיה. אבי החורג עלה לארץ ממוסקבה, הוא מוזיקאי מחונן, גאון, קלאסיקן. האבא הביולוגי שלי עלה לארץ מאנטוורפן שבבלגיה ומגיע ממשפחה אורתודוכסית. אבל לא גדלתי איתו, ולא ספגתי את התרבות הזו. את כל הכסף שלו הוא משקיע בפרוייקט חייו – מוזיאון היידיש. אז כן הייתה אווירה תרבותית כל הזמן, אבל לא מצלמות אלא במה. אמא שלי הוציאה אנתולוגיה שמאגדת את כל השירים של אבא שלה, שהיה מלחין וגם שר בעצמו ביידיש, ואני הייתי מופיע בהשקות של הספר הזה ושר איזה שיר".
רצית לעשות את זה?
"הייתי בן עשר ולא באמת יכולתי לסרב. בכלל לא חשבתי שזאת אפשרות. זו המורשת של סבא ואנחנו צריכים לעשות את זה. אני בן יחיד".
ובכל זאת, הנה, זה מה שאתה עושה עכשיו בחיים.
"כל בן אדם חוזר לטראומה שלו. אבל זאת לא באמת טראומה, פשוט היציאה שלי לבמה לא הייתה נכונה. לא הבנתי למה אני עושה את זה, עשיתי כי הייתי צריך. היום אני יודע שצריך לדעת מה הסיבה לבחירה הזו".
לא היית חייב לבחור בזה כמקצוע.
"מה עוד יכולתי לעשות?"
בתור ילד לאמא סובייטית בטח יש לך תעודת בגרות בסדר.
"דווקא לא. היא לא מהסובייטים האלה. הם ברחו משם מאוד מוקדם, לפני שהספיקו לשטוף להם את המוח. אלה אנשים שהלכו משם כשהיה אפשר. הם סבלו. זה לא שהם לא היו סובייטים, אבל הם היו בראש קצת אחר ממה שאנחנו מכירים. סבתא שלי, לדוגמה, הייתה צוללנית במלחמת העולם השנייה, כדי להיות כזאת את לא יכולה להיות 'דבויקה' (ציון מספיק, י"ט). ואמא שלי היא מאוד ציונית מאוד ימנית, בעד טרנספר. אבי החורג הרבה יותר ליברלי. הוא קורא לה סטלין לפעמים. אבל זה בטוב טעם, ברוח טובה".
ואיפה אתה ממוקם?
"אני ציניקן וסקפטי בנוגע ליכולת שלי לשנות את המציאות הגדולה באמצעות פתק קטן שאני שם בקופסה פעם בארבע שנים. אני שם את הפתק, אבל זה רק טקס. אני לא מאמין ביכולת שלי להשפיע יותר. אני חושב שיש לי יכולת להשפיע באמצעות האמנות, בתור כלי לדבר על נושאים חשובים. 'שעת אפס' היא דוגמה טובה לזה".
7 באוקטובר חולל אצלך איזה שינוי?
"יש לי המון מחשבות על זה. האם אפשר לחיות ביחד? לא יודע. יש לי חברים ערבים ובסדרה שצילמנו מלוהקים מלא ערבים, אחרי 7 באוקטובר ישבנו ודיברנו. וכולם עצובים. כולם פשוט עצובים. אין מישהו שחוגג את זה. זה טרגי. הקונפליקט לא חדש לנו, אבל מה שקרה עכשיו באמת טראומטי. אנחנו בוחרים לחיות פה, ואף אחד לא מתכנן לזוז מפה, לא הם ולא אנחנו. אלא אם יש למישהו דרכון לברלין, ואני לא שופט את מי שרוצה לעזוב. אבל לי אין מה לעשות בחו"ל. אולי אעבור בשביל עבודה, אבל הבית שלי הוא כאן.
"הגירה היא טראומה. עברו חמישים שנה ואמא שלי עדיין בטראומה. אני יודע טוב מאוד מה זה לא להרגיש שייך בארץ שבה אתה כל כך רוצה להרגיש בבית. יש איזו פנטזיה שלהיות יהודי בעולם זה סבבה, אבל תראי מה קורה באמריקה. זה הסטטוס קוו של להיות יהודי – אנחנו לא קורבנות כל כך סקסיים בעיני העולם. כבן אדם אני מרגיש שהכול דפוק ומציף שאלות של זהות ותהייה על ציר הרשע, ועם מי אתה? ובמי אתה בוחר? אלה שאלות כל כך קשות, שאתה כבר אומר: עזבו אותי, תנו ללכת לבריכה ולסאונה. זו בחירה לחיות פה. זה לא נוח, אבל המצב המורכב גם גורם לי להעריך יותר את המקום".
מה החלומות שלך?
"להמשיך לחלום. זו תקופה שקשה לחלום בה. קשה להאמין שיהיה יותר טוב. וזה הדרייב היחיד, האמונה היחידה המשותפת לכל בני האדם. ברגע שהורגים את הדבר הזה, אין סיבה להמשיך. מה שנותן תחושה שיכול להיות פה טוב זה סיפורים עם סוף טוב. סיפור עם לב ואנשים שפשוט רוצים שיהיה יותר טוב.
"הייתה לי משימה בשיעורי בית בבית הספר לתיאטרון חזותי, שאני זוכר כמשהו שיש בו תקווה. בשנות השבעים שלחו לחלל דיסק שחרטו עליו כמה שיותר מידע של אינטראקציה אנושית, כדי שאם איזה מישהו שם, חייזר אולי, ימצא את זה, הוא יוכל ללמוד קצת עלינו. זה מקסים. המרצה שלח אותנו לעשות קפסולה כזו. הלכתי לכותל המערבי, לקחתי מלא פתקים ואגדתי אותם לגוש".
קראת מה שהיה כתוב בהם?
"אלו היו הטקסטים הכי יפים שקראתי בחיים. וגם מוזרים ומצחיקים. מישהי כתבה באנגלית – כנראה חשבה שא־לוהים צריך שפה אוניברסלית – God, please put a curse on these people. ואז היא פשוט נתנה לו רשימת שמות של אנשים. היו שני פתקים שהוצאתי יחד, על אחד היה כתוב 'א־לוהים, תעשה שאקבל צעצוע של ג'י־איי ג'ו', ועל הפתק השני היה כתוב 'את האדום'. לכל האנשים משותפת הפשטות של בקשת משאלה. אנשים מבקשים להיאחז בתקווה שיהיה להם יותר טוב. וזו אמונה. אני לא יודע אם כלבים יכולים לעשות את זה, אבל אני יודע שאנחנו כן".
