זיכרון ילדות תרבותי: "במבי" בקולנוע רקס בירושלים. אמי לקחה אותי ולא הפסקתי ליילל בקול רם.
עם מה את נרדמת? טלוויזיה היא בשבילי סם שינה. פעם הטלוויזיה הייתה מהבהבת, היום אני מצליחה להירדם מולה בלי בעיה.
דמות שמעניקה לך השראה: נעמי שמר, שהייתה חברתי הטובה. היא הייתה בצד השני של המתרס הפוליטי כידוע, ויחד עם זאת היחסים בינינו היו בנויים על אהבה גדולה. בשעות הקשות שלה, כשנדמה היה לה שכולם מחרימים אותה, החברים האישיים שדבקו בה ולא נטשו אותה היו דווקא שמאלנים. היא הייתה דמות מרתקת, מלאת הפכים, סקרנית, פותרת תשבצים ("התעמלות למוח", לדבריה). היא הייתה האדם הכי נדיב שהכרתי, סוג של מוזה.
רגע בלתי נשכח על הבמה: ההצגה הראשונה של "ילדות קשה" עם יוסי בנאי ב־1964 בקריית־מוצקין. יוסי בנאי כעס ורמז שדיברתי בקול חלש מדי, תוך כדי ההצגה הבנתי את הרמז ומאוד נעלבתי. בסוף המערכה הראשונה הורדתי את האיפור, אמרתי להם שאני אפצה את תיאטרון "העונות" כל חיי, אבל אני לא רוצה לעבוד ככה ולא רוצה להיות שחקנית. המפיק החזיר אותי לבמה, די באלימות, ואמר לי: "פשוט תדברי יותר חזק".
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה? פרימו לוי, ניצול שואה שעבר את אושוויץ וכתב את "הזהו אדם?" ועוד סיפורים, שירים ורומנים. הוא נפל אל מותו מהקומה השלישית, לא ברור אם התאבד או לא. אחד הדברים ששברו אותו היה שהעולם לא השכיל ללמוד את הלקח מחוויות השואה. אני זוכרת כמה דפיקות לב היו לי כשקראתי את ספריו.
עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד? עם בר רפאלי. אני לא חושבת שאני צריכה להסביר למה.
באיזו סדרת טלוויזיה היית שמחה להשתתף בתפקיד אורח? סיינפלד. הייתי מוכנה לשחק שם מלצרית או עוברת אורח, או אפילו להיות נערת מים בחזרות. העיקר לבלות לצד האנשים האלה ולשמוע איך הם מדברים בזמן העבודה על הסדרה.
מי מצחיק אותך? שלמה בראבא, מוני מושונוב, קטורזה, אודי כגן, יובל סמו, טל פרידמן, חנה לסלאו, אורנה בנאי, עדי אשכנזי. בקיצור, רשימה ארוכה.
מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו: לחם עם חמאה טרייה או פיצוחים. פיצוחים בשבילי הם בבחינת "הושט היד וגע בם".
