בימים אלה, בעיצומה של מלחמה קשה עם חמאס ועם כלל גורמי המערכת שנבנתה בהכוונה איראנית נגד מדינת ישראל, יש עניין מיוחד ומעשי בספרו החדש של שגיא פולקה על החשיבה האסלאמית החדשה.
מאז קרסו במאה הקודמת מגמות פאן־ערביות, שביקשו אחדות על בסיס מכנה משותף לאומי חילוני, דוגמת זו שהוביל נשיא מצרים עבדול נאצר, נוצרו מגמות חדשות שפנו אל מרכיבי זהות והשראה דתית אסלאמית. בהקשר זה, הספר מזמין את הקורא להדרכה מרתקת בשבילי עולם אמוני שהכרתו הכרחית להבנת ההתרחשות הנוכחית במזרח התיכון ובעולם כולו, מתוך סקירה בהירה ומבט אקטואלי על רעיונותיו המתחדשים של האסלאם לגווניו.
כהבטחת מחברו, ספר זה מציע "מפת דרכים להבנת שכנינו המוסלמים". הספר, שהיה לי הכבוד לכתוב לו הקדמה, מציג מסגרת תפיסתית כוללת, דתית ותרבותית, המכוונת בעשורים האחרונים את מאבקי האסלאם וחלומותיו. אתגר ההבנה משמעותי למשל בהבנת התכלית האסטרטגית האיראנית במאמצי פיתוח היכולת הגרעינית. חקירה מודיעינית בשיטות מתקדמות יכולה לספק מידע חיוני על מיקום הכורים הגרעיניים באיראן, ואולי גם על עובי שכבות הבטון להגנתם, אולם בכל הידע המופלא הזה, שהוא טכני בעיקרו, אין התחלה של מענה לשאלת היסוד: לשם מה מתמסרים האיראנים בנחישות כה עקבית לפיתוח המאמץ הזה?
נקודת האיזון של מנסור עבאס
לבן תרבות המערב, המבט על האסלאם מציב פער תרבותי עמוק. מדובר בקושי תבוני בסיסי בהבנת מכלול השלכותיה הפוליטיות והתרבותיות של דת השזורה במהותה בכל תחומי החיים, כאמירת חסן אל־בנא, מייסד האחים המוסלמים: "האסלאם הוא מערכת כוללת המקיפה את כל היבטי החיים".
הספר מציע מפתח פרשני להבנת פוטנציאל אי ההבנה והחשד ההדדי הטמון בכל מפגש בין מנהיג אסלאמי ובין נציגי תרבות המערב. זו הייתה למשל הסערה התקשורתית שחוללה הופעתו של שייח' יוסוף אל־קרדאווי במסיבת עיתונאים יחד עם ראש עיריית לונדון בוריס ג'ונסון, בביקורו באנגליה ביולי 2004. בניגוד לראש העירייה, שהציג את אל קרדאווי כמנהיג אסלאמי סובלני ומתון, טענו מתנגדי הביקור כי השייח' הוא מנהיג טרור, תועמלן של קיצוניות דתית. רק למידה מעמיקה של משנתו רבת המתחים של השייח', גישת הווסטיה, מאפשרת דיון רציני בשאלה מה הוא "באמת", סובלן או קנאי, או אולי שניהם יחד.
במצב דומה נמצאת המחלוקת בישראל על דרכו וזהותו של חבר הכנסת מנסור עבאס, מנהיג מפלגת רע"ם: האם הוא מנהיג ערבי מוסלמי מתון ופרגמטי, או תומך טרור. הבירור הזה אינו יכול להסתכם במאמץ חקירה מוכוון איסוף מידע. הבנת משמעויותיה של הגישה האסלאמית הווסטית, הכרחית לדיון פי כמה ממעקב צמוד ואיסוף ראיות.
מה שעבור אל־קרדאווי ומנסור עבאס נראה כמערכת מתחים שבמסגרתה הם מסנכרנים מדי יום את נקודת האיזון, לאיש המערב נראה כאחת מן השתיים – או מערכת רעיונית עמוסת סתירות עד כדי אי־רציונליות, או התנהלות מלאת עורמה ורצופת העמדות פנים וכזב. המאמין האסלאמי, לעומת זאת, מתנהל בסנכרון מתחים.
בגישה זו הסביר עבאס את דרכה של התנועה האסלאמית בישראל – הפלג הדרומי – כמבקשת תמיד את השילוב בין כיבוד הרציונליות והמבט הריאלי ובין ההתגלות האלוהית, ללא סתירה ביניהם. לאור ההיגיון הזה ביקש חאלד משעל ליצור את נקודת האיזון מבחינתו בין טרור קיצוני המובל על ידי גורמי אסלאם רדיקליים, ובין מה שנראה כדרך הוויתור והתבוסתנות שאותה הוא מייחס לרשות הפלסטינית.
קיצוניות וריאליות בדיבור אחד
מבט תרבותי ודתי זה על התנהלות מנהיגים במרחב האסלאמי, פותח אופק להבנת המורכבות המגולמת בקבלת ההחלטות שלהם. לדוגמה, לקראת הרמדאן ב־2014 נאם נשיא איראן חסן רוחאני בפני מנהיגי דת איראניים והסביר את שיקולי התנהלותו האסטרטגית. באותם ימים המשא ומתן עם ארה"ב לגיבוש הסכם הגרעין היה בעיצומו, ומשמרות המהפכה האיראניים שיתפו פעולה עם כוחות ארה"ב בסוריה ובעיראק בלחימה נגד דאעש. רוחאני היה צריך להסביר מה נשתנה ומה גרם לו לפנות לשיתופי פעולה עם אלה שעד אתמול נהג לכנותם "השטן הגדול": "ישנן שעות בהן גמישות הירואית נעלה על ג'יהאד".
במבט מערבי, האירוע התפרש כביטוי לפרגמטיות של רוחאני. רבים שמחו להיווכח כיצד בשעת מבחן מדינית ונוכח שיקולי המציאות, הוא מניח בצד את חובותיו הדתיות ובוחר באילוצי הפרגמטיקה התבונית. אלא שבמבט אמוני אסלאמי קרה להפך: בשעת מבחן, כורח השיקול הפרגמטי נצבע בצבעי האמונה הדתית.
בהכללה, הגישה הרווחת במערב נוטה להציג את האדם התבוני, הנאור והחילוני, כקשוב לשיקול דעת פרגמטי, ואת האדם הדתי, מוכוון החזון הנצחי, כחסום בפני קשב לתנאי המציאות ואילוציה. בהצגה דיכוטומית כזו, עצם קיומו של מרכיב פרגמטי במסכת שיקוליו של אדם, מעיד שאדם זה פחות קיצוני בדתיותו. המסע בדפי הספר יציע לקורא מבט ביקורתי ומורכב יותר על הנחות אלה.
כאן תרומתו הגדולה של הספר בהצעת מבט מושגי כולל על אופני ההדרכה המעשיים של האסלאם, המתווה גישה מורכבת לחובת ההתנהלות התבונית עבור מאמין הנושא על כתפיו את ציווי המאבק לשינוי המציאות. דווקא האיש המוכוון על ידי חזון ארוך טווח, מחויב שבעתיים לבחינה מדוקדקת של תנאי המציאות. בהגיון שיקוליו המעשיים של אדם כזה, הוא מכוון למעשה בו־זמנית על ידי שני מצפנים.
המצפן האחד הוא מצפן החזון, המוכוון אל חזון גאולה רחוק, שמחייב את המאמין לא רק לצפות למימושו בסיוע האל, אלא אף לעשות מעשה שיקדם את מימושו. זוהי חובת ההשתדלות המגולמת ברעיון הג'יהאד. המצפן השני הוא מצפן המציאות – כלי הכוונה לפעולת האדם במכלול תנאי הקיום המתקיימים בממד הזמן הריאלי, שבו נתון האדם כאן ועכשיו. מצפן זה מרסן במידת מה את פעילותו של האדם המייחל לגאולה, על מנת שלא ייקלע לפעולה פזיזה חסרת זהירות, שעלולה להתגלות כצעד אחד רחוק מדי ומוקדם מדי.
האדם המאמין פועל אפוא בהכוונת שני המצפנים, כפעולה דיאלקטית במערכת מתחים, המחייבת יצירה עדכנית ויומיומית לסנכרון ולשיווי המשקל. עולם ומלואו תלויים בתובנה זו, המסבירה מצבים שנראים במבט מערבי כתופעת "דיבור כפול", דוגמת החלטות ועידת הפת"ח בשנת 2009, שביטאה מתח בין הכרזות בעלות גוון קיצוני להחלטות בעלות גוון מתון.
בהכוונת שני המצפנים, ההכרזות הקיצוניות סימנו את מגמת החזון ואת קווי המתאר למציאות העתידה לבוא, כפי שצריכה להיות בקץ המאבק. ההכרזות המתונות, לעומת זאת, נתנו ביטוי לתנאי המציאות נוכח המצב הפוליטי הבינלאומי, וציפיות האמריקנים והאירופים. ללא תפיסת שני המצפנים, ההכרזות הקיצוניות אכן נתפסות בעיניים מערביות כלא יותר מחזון אידיאלי ובלתי מעשי, או לכל היותר כעמדת פתיחה למו"מ או כהיענות לציפיות דעת הקהל בחברה הפלסטינית.
סיפור חסידי
בין השאר, טמון בכך גם פער בסיסי בתפיסת מושג האמת. ישנו הבדל עקרוני בין תפיסת האמת הקלאסית בתרבות המערב מאז ימי אפלטון ואריסטו, ובין מושג אמת אחר, דינמי ומורכב. סיפור חסידי ממצה היטב את פער הגישות. יהודי חסידי היה מגיע בכל בוקר לתפילה אצל האדמו"ר לבוש בבגדי חסיד. אחרי התפילה היה מחליף לבגדי איש עסקים ויוצא לעסקיו. בוקר אחד התעורר מאוחר והגיע לתפילה לבוש בבגדי איש עסקים. שאל אותו הרבי "מה קרה". ענה החסיד: "נמאס לי להתחפש". השיב לו הרבי: "תמיד ידעתי שאתה מתחפש, אבל חשבתי שאתה מתחפש שם, לא אצלי".
מנקודת מבט מערבית, השאלה המתבררת בין הרבי לחסיד היא מי הוא "באמת" אותו חסיד. היכן הוא בתחפושת והיכן הוא בזהותו האמיתית? בגישה האחרת – הנוטה לתרבות האסלאמית – הטעות מתחילה בתיאור המצב כהתחפשות. זוהי גישה תרבותית בעלת יכולת להכיל זהות אישית והיגיון התנהלות המוגדרים מראשיתם במערכת המתחים שבתוכם הם מתקיימים.
לסיכום, לבן תרבות המערב, מבט על האסלאם במכלול השלכותיו הדתיות, הפוליטיות והתרבותיות, הוא אתגר מקיף ומעמיק. הספר מזמן לקוראיו מפגש עם מערכת רעיונות דינמית ומורכבת, שמזמינה גם להתבוננות השוואתית ביקורתית בכל מה שנחשב בתרבות המערב למוסכמות יסוד מובנות מאליהן כמו הפרדת דת ממדינה. הקורא יופתע לגלות מציאות רעיונית מגוונת ושונה למדי מזו שהכיר, כהבטחת המחבר: "במקום התיוג הפשטני למתונים ולקיצוניים, נצא למסע מרתק בנבכי השיח הפנים־אסלאמי בין הגוונים השונים".
קריאת הספר מעוררת שאלות ותובנות מעשיות הנחוצות לכל מי שמתמודד בעבודת יומו בהבנת המציאות הדינמית, כפי שהיא מונעת בידי מאמיני האסלאם לגווניהם. הספר מטיל אור על המניעים ועל הגיון ההתנהלות של המלחמה הקיומית שבה נתונה מדינת ישראל מבוקר שבעה באוקטובר, ובעצם מאז שחר קיומה.
