הפוליטי הוא (גם) האישי

בחלל התערוכה "קו פרשה" תלויים זה לצד זה איורים נבחרים של המאייר והאמן מנחם הלברשטט מחמש עשרה השנים האחרונות.

בשונה ממה שהיה ניתן לצפות מתערוכה המבקשת להקיף שנות יצירה לא מעטות, חלל הגלריה קטן, וניתן להקיף את כולו במבט סוקר אחד. בעובדה הפשוטה הזו יש כדי להעיד על תכונה יסודית מאוד במלאכת האיור והרישום של הלברשטט. זוהי אמנות שיש בה צניעות ממשית, בממדיה, בחומרי הגלם שלה, ונראה שהיא נאמנה לשורש או"ר שבתוך השם "איור". היא מטילה אלומות עדינות ורגישות על טקסטים, הקשרים ופיסות חיים, ומלווה אותם כמו פנס.

התערוכה נאצרה כחלק מפסטיבל האיור הירושלמי "אאוטליין", המתקיים זו השנה השנייה, ביוזמתם ובניהולם האמנותי של המאיירים נועה קלנר ויניב טורם. את הפסטיבל כולו ליוו אירועים ותערוכות גדולות וקטנות. במהלכו, באופנים ובמופעים שונים נידונו יחסי הגומלין בין איור, טקסט, דיבור, מוסיקה ועוד, ברגישות וביופי רב, והוסיפו למשך שבוע צבע רווי מאוד למרחב הירושלמי.

השם מנחם הלברשטט לא זר ודאי לרבים מקוראי שורות אלה. התערוכה מבקשת, בין היתר, לסכם שנים רבות של איוריו לפרשות השבוע במוסף זה. איורים שתבעו יכולת כפולה וכלל לא ברורה מאליה של דרש, יחד עם תרגום חזותי שלו. הלברשטט יוצר בתוך הכפילות הזו בטבעיות רבה, כמו שניתן למצוא אצל מי שדובר גם קו וכתם וגם מילים ברמת שפת אם.

חיפוש שיש בו שחרור וגיוון

כך למשל בעבודה "תפילת יצחק ורבקה" נעשית פעולת אלכימיה עדינה של הפיכת המילים המקראיות והמדרשיות למראה ולצורה. האלכימיה הזו יוצרת זהב מזהב, והמילים העתיקות מקבלות הד חדש: מפשט הפסוקים עולה דמותו של יצחק המתפלל לנוכח עקרותה של אשתו. הוא הפעיל והמפיל את תחינתו, היא אפילו לא נקראת בשם. בא המדרש הידוע על התפילה הזו ומעניק להתרחשות ממד נוסף: "זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת". רבקה גם היא פעילה בו, ונושאת גם היא במעשה התפילה. אך עדיין, מסכם המדרש ואומר “ויעתר לו – לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע. לפיכך לו ולא לה". למרות צאתה מהסביל אל הפעיל, נשמרת היררכיה קשה בין מדרגותיהם של יצחק ורבקה.

ואילו באיור של הלברשטט לאותם הפסוקים נדמה שיצחק ורבקה נושאים את העתירה הזו באיזון ובהדדיות רבה. פניהם זה אל זה, עיניה של רבקה עצומות במעשה התפילה, עיניו של יצחק נראות בה בעת סגורות וגם פקוחות אל העיוורון. מאחוריהם, הדפס של יער כמעט חרב, אבל עצים צומחים בו מהארץ אל השמים, ומהשמים אל הארץ, ונראה שברגע התפילה הזה נוצר מגע של צמרת עליונה עם צמרת תחתונה. קשה להעלות בזיכרון או על הדעת דימוי יפה יותר לפעולת התפילה. לחיבור הכפול שבין איש, אישה, שמים וארץ, ברגע יחיד של בקשה על העתיד, על הזרע. ככל שאני מוסיפה לכתוב ניתוח מילולי לזה, אני מבקשת למחוק אותו. לפעמים המילים מבטלות את הקסם, כמו בהסבר של בדיחה. יש בכוחן להצביע על פשר אחד, והמרווח הקריטי בין אמנות ומשמעותה מפסיק להתקיים. אולי זה מיטיב להסביר מדוע החזותי מוסיף היכן שיש רוויה ממילים. כשאנחנו מבקשים להוסיף פרשנות על פרשנות על פרשנות, שפת האיור פותחת חלון חדש, והרוח עוברת דרכו, עתיקה ורעננה כאחד.

ברוח זו גם נוקט הטקסט המלווה לתערוכה שכתב יוני שלמון:
איורים לטקסט מקודש או כזה המפרש טקסט מקודש, הם חתרניים מטבעם… העבודות המוצגות כאן מבטאות חיפוש שיש בו שחרור וגיוון. כזה שמפרה מאחיזתו בצפוי ובמזוהה על מנת לפגוש אותו מחדש. זהו אולי אופייה העמוק של הפרשנות – מהלך שתחילתו בהרפיה וסופו חזרה אל הקונקרטיות. שבאמצעותה מתגלה אמת חדשה שמסוגלת ללבוש גוף חדש – דימוי המאיר מחדש את מה שנדמה היה כמוכר.

אמנות עם בית

החיסרון בחלל הקטן הוא בכך שלא מתאפשרת תצוגה של רוחב היריעה המתפרשת על פני שנות יצירה מחזוריות, המלוות את סדר הקריאה בשבתות. פרישה רחבה יותר הייתה מעניקה את האפשרות לערוך השוואה בין איורים שונים שנעשו במרוצת השנים לאותן פרשות. המשימה ליצור פעם אחר פעם פרשנות איורית חדשה לאותם הסיפורים ולאותן המילים אינה משימה רגילה. חשיפת הצופים לשכבות העבודה האלה, שנה אחר שנה, הייתה עשויה להיות מרתקת.

כך או כך, התערוכה מכילה שכבות ורבדים אחרים, חומריים וטקסטואליים, עם כל המרווח המתקיים ביניהם. במעבר העין בין עבודה לעבודה מתחוללת הפתעה, פעם אחר פעם. החופש שבו נע הלברשטט בין מופשט לריאליזם, בין קו לכתם ובין אסכולות אמנותיות שונות משאיר את הצופה ער ופקוח. ריבוי סגנונות ומדיומים הוא בחירה שלא תמיד עולה יפה. יש אמנים שהבחירה הזו מעידה אצלם על רצון מופרז להפגנת וירטואוזיות, ולפיצוי על העדרו של קול פנימי ברור. אבל לא כך המקרה ב"קו פרשה". הקול קול מנחם, תמיד, גם כשהידיים עושות בכל פעם משהו אחר.

כך למשל, אחת העבודות העוצמתיות ביותר המוצגות בתערוכה, הנקראת "נבו", נמצאת על הגבול הרופף והחמקמק שבין ציור ואיור (ואולי יש לתהות מה חשיבות הגבול הזה ומה גבולות הגזרה של כל ז'אנר בפני עצמו, אך לכך ראוי להקדיש רשימה נפרדת). בפירוט היצירות העבודה מופיעה תחת ההגדרה "מדיה דיגיטלית" אבל היא נראית כציור שמן רב שכבות ועמל.

בציור דמות אדם רחוקה, והרים אדומים לפניה. הצופה נוטל חלק בעמדה הצופה למרחוק, והוא כמשקיף על משה המשקיף על ארץ ישראל ולא יכול לבוא. מתוך ההתבוננות בציור מנקודת המבט שבחר עבורנו הלברשטט, בלב מתחוורת פתאום ההבנה שכשם שארץ ישראל בלתי מושגת למשה, כך משה עצמו, גופו, נוכחותו והנהגתו, נלקחו מאיתנו בהר נבו, ומאז גם אנחנו משקיפים עליו ולא יכולים להגיע.

ואילו במרחק מטרים ספורים משם תלויים שני רישומי ילדיו הישנים של הלברשטט: "הלל ישן" ו"אחינעם". רישומים מתוך אוסף פרטי מאוד. גם כאן בחירת המדיום מדויקת להפליא, והמונומטליות שב"נבו", המחוללת בנו תודעת-עם הצופה על מנהיגו, מוחלפת כאן בנייר ובעיפרון, ובמבט של יחידים הצופים במופע של רוך מוחלט. אנחנו מחויבים להתקרב כדי להיטיב לראות, וכך נכנסים באחת לאחד המקומות הכמוסים והשבריריים ביותר ברקמת הבית ומתארחים בו לרגע קטן ואינטימי מאין כמותו.

נראה כי האמירה "האישי הוא הפוליטי" מקבלת כאן הצעה להיפוך. הפוליטי הוא גם אישי מאוד, ביתי מאוד, קרוב כנשימתו של תינוק ישן. האמן הפרשן הוא בו זמנית גם אב, ויש לו בית, והתורה שהוא עוסק בה היא תורת חיים, שאותה הוא משנן לילדיו. הדברים קשורים זה בזה ורשומים זה בזה ללא פירוד.

קו פרשה
איורי מקרא
מנחם הלברשטט
אוצר: ליאוניד בלקלב
בתי סיידוף, יפו 155 ירושלים.
בזמני פתיחת התערוכה ניתן להתעדכן בדף הפייסבוק ובאתר האמן:
www.menahemhalberstadt.com
ביקורים קבוצתיים והדרכה ניתן לתאם בטלפון: 054-2276290