נהוג לחשוב שעליית יהודי צרפת שדרגה את סצנת הקולינריה הכשרה בתל־אביב, אבל היא עשתה פלאים גם לזו של נתניה. הצרפתים אוהבים את המסעדות שלהם קרובות לים וכך גם המצטרפת החדשה בשרון, מסעדת השף The View, השוכנת על הטיילת של עיר היהלומים. הכניסה אליה עוברת דרך לובי של מלון דירות שידע ימים יפים יותר, ובלובי שלו מצאנו עלוני שבת בצרפתית (מתברר שיש ז'אנר כזה) – עוד עדות לדמוגרפיה המשתנה בעיר.
בניגוד גמור לשלט המוגזם בכניסה, דווקא העיצוב של המסעדה עצמה מושקע בלי לגלוש לפומפוזיות. מדובר במקום יחסית גדול. מלבד מרפסת חיצונית רחבת ידיים ישנו חלל פנימי מרווח ובו שולחנות בר מוארכים לצד שולחנות רגילים וספות מעוגלות שמייצרות תחושת דיינר חמימה אך אלגנטית. בקצה אפשר להבחין במקרר יישון ענק שם נחים לבטח נתחי בשר שונים. באופן מרענן ומפתיע לטובה, על אף שמדובר במסעדה חדשה ומעודכנת בטרנדים האחרונים, יש בה משהו נינוח ונטול פוזה שנדיר למצוא במגה־מסעדות בימינו. אולי זה הרצון לחסוך, אולי אידיאולוגיית אנטי־שופוני, אבל משהו פה מאפשר לקהל רחב, החל מבני הדור השלישי ועד לילדים, להרגיש כאן בנוח.
לאווירה הטובה מסייעים גם תפריט אלכוהול רחב וקוקטיילים מקוריים ומסקרנים ממש, כמו למשל "אינביזיבל" – משקה מבוסס ג'ין, קקאו וקפה עם ליקר דובדבנים או "מאי מאי" שסוחף אותך למחול של שקדים, ביטר, תבלינים ונענע שנע בין חמצמצות למתיקות לחרפרפות (רק למה להגיש בלי קש, למה).
לפתיחה לקחנו את לחם הבית שהתגלה כשילוב בין בריוש לקובנה והיה אחד הבצקים המוצלחים שטעמתי לאחרונה. שלוש לחמניות חמימות וטריות, מתקתקות ואווריריות שפשוט אי אפשר להפסיק לנשנש. ליוו אותן חריף ומטבוחה טובים ודי גנריים ומשוואיה מצוינת עם בצלים מקורמלים, פלפלים בועטים וטונות של טעם.
המשכנו לראשונות עם בוריקה חלקי פנים שהייתה קצת מטוגנת יתר על המידה אבל בסך הכול מענגת עבור חובבי לחי, שקדים ולב, כולם מבשר עגל. שני חצאי העיגול גם הוגשו נכון והוליסטי הן מבחינה אסתטית והן מבחינת שילוב הטעמים, כשעל הצלחת הונחו לצידם צנוניות וירוקים, קרם באבאגנוש ופלפל צ'ומה.
סלט הירוקים היה קלאסי וכלל עלי חסות שונות, עלי חרדל ואנדיב בירוק־סגול־לבן ברוטב ויניגרט, ובהחלט היה יכול לטמון בחובו ירקות נוספים שאינם משתייכים למשפחת העלעלים.
טטאקי טונה הייתה המנה הפחות מוצלחת של הערב. פרוסות הדג היו אדמדמות ונאות מבפנים, צרובות קלות מבחוץ, כולל ציפוי של שומשום שחור ולבן. הכול היה כביכול בדיוק כמו שצריך, אלא שטעם הדג היה אנמי וגם רוטב הפונזו לא יכול לו.
מקרר הנתחים קרא לנו, כך שבעיקריות דגמנו את האנטרקוט נברסקה במשקל 350 גרם, שהיה פשוט מצוין. ניכרה בו רמת שיוש גבוהה, הוא היה עשוי במידת הצלייה המבוקשת, בשרני, מדמם, עסיסי. מה חבל שהתוספת המאכזבת כללה שלושה פלפלונים חצי צרובים ובטטה צלויה לעייפה.
השאטובריאן – נתח עבה של פילה בקר שנצרב כמה דקות על הגריל לסגירה ואז נאפה בתנור – היה אף הוא מוצלח. לרוב הוא מוגש מעל קרם כמהין אך כאן בחרו לצרפו לפולנטה (חביבה ותו לא) וקציפת וישיסואז. שתי המנות התגלו כנדיבות ולאחר הראשונות בהחלט השביעו את שולחננו, שכלל ארבעה סועדים (רק למה להגיש בלי סכין משוננת, למה).
לקינוח הלכנו על טארט לימון מאוזן ומופלא שעוטר במקלוני מרנג חרוכים קלות וגם על "ישר לווריד": גביע קריסטל שבתוכו שכבות של קרם שוקולד, קרם נוגט וקראמבל במבה. אני לא מחובבי הבמבה־נוגט אבל הבוטנים והשוקולד התחברו פה להרמוניה מתוזמרת היטב.
The View מציגה אוכל לא רע ואווירה נעימה ואפשר להמר כי היא תהפוך בקלות לעוגן נתנייתי עבור חגיגות משפחתיות, ערב רומנטי או סתם בילוי עם חברים, ותתחבב על ישראלים ותיירים כאחד.
