ליבי ג'ונס מחליקה את המכתב בחזרה לתוך המעטפה היוקרתית ומסיימת לשתות את התה שלה. רק לפני רגע היא חזרה מהעבודה ומצאה מכתב שבו התבשרה כי היא היורשת הבלעדית של בית־אחוזה בשכונת צ'לסי בלונדון.
25 שנה קודם לכן, המשטרה פורצת אל אותו הבית ומוצאת תינוקת חייכנית ושלוש גופות בְּנות כמה ימים. התינוקת הייתה כמובן ליבי. לעומת זאת, ארבעה ילדים אחרים שגרו שם, נעלמו בלי להותיר זכר. המשטרה סגרה את התיק וציינה שמדובר בהתאבדות קבוצתית.
הספר מציית לעיקרון הבסיסי של סיפור מתח, והגיבורה מגלה יותר מדי עניין בעבר שלה. ג'ונס הייתה יכולה להסתפק בקלות בכך שזכתה בבית ששווה מיליוני דולרים ופשוט למכור אותו, אבל היא מחליטה שזו הזדמנות מצוינת עבורה לחפור עוד קצת בעבר, ומשם העלילה מסתבכת, אלא מה.
הספר מסופר בשני זמנים: עבר והווה. כל פרק חושף עוד חתיכת פאזל בעלילה. פרקי העבר מתארים את הבית שבו גדלה ג'ונס, ומתמקדים בעיקר בהוריה שהכניסו לביתם זוג נוסף שבהדרגה משליט טרור בבית והופך את כל דייריו לחברים בכת בעל כורחם. ככל שמתקדמים בעלילה לומדים להכיר את מוחו הפסיכופתי של זכר האלפא דיוויד תומאס, שעל כולם לציית למרותו.
פרקי ההווה עוקבים אחר גורלם של כל דרי הבית ואחר הדרך העקלקלה שהובילה אותם למפגש מחודש, כעת כשהבית עומד למסירה: הנרי, פין, לוסי ודמויות נוספות. אל הסיפור מצטרף גם עיתונאי שחקר בעבר את הפרשה וכעת, עם ההחלטה למכור את הבית, הוא מנצל את ההזדמנות לחזור לסיפור המטריד והבלתי מפוענח.
הספר סוחף ומהנה לקריאה, כתוב היטב, ואפשר לוותר על שנ"צ בשבת אחת ולסיים אותו בקלילות. מהבחינה הזו יש בו כמה מהמרכיבים שהופכים ספרי מתח לפופולריים כל כך.
העלילה, המתארת את הימים שקדמו למציאת הגופות, מצליחה להעביר בצורה חיה את בית האימה שבו נוצרה הכת. הטרור שתומאס משליט על שאר הדיירים בבית יוצר לצד הרגעים הכאובים גם מערכות יחסים מפתיעות ודיאלוגים מעניינים. ובכל זאת, לצד הנקודות לשימור, ישנה גם נקודה מרכזית לשיפור בספר. עלילת ההווה, איך נאמר, קצת אנמית מדי. כך למשל, אחת השאלות המרכזיות שהועלו – מיהי אמה האמיתית של לוסי – נתפרת בצורה גסה למדי וקלה לפענוח.
מעבר לכך, בואו נודה על האמת: ספר מתח צריך בדרך כלל גם לשלב אימה. ובכל הנוגע לפרקים שבהם ג'ונס מחטטת בפצעי העבר (בשונה מהפרקים שבהם מתוארים החיים בבית בצ'לסי בזמן אמת) אין כמעט רגעים שבהם עולה צמרמורת בגוו של הקורא באופן שיגרום לו לשקול לדחות את הפרקים האלה לקריאה מאוחרת יותר.
ובהמשך לכך, בספר אין כמעט אנשים מתים. זה לא היה כל כך נורא אלמלא כמה מהדמויות התגלו בשנותיהן המאוחרות כמעצבנות למדי עד שהאפשרות להיות אדיש לגורלן המר אם יגיע, בהחלט חלפה בראשי. ובכל זאת, בסופו של דבר מדובר בספר מתח טוב. ליסה ג'ואל כבר הוכיחה את היכולות שלה בספרה הקודם "ואז היא נעלמה" (לדעתי הוא הטוב בספריה עד כה) וגם הנוכחי מספק את הסחורה עבור קוראים שבסך הכול רוצים קורטוב של מתח בחייהם.
