משחקי גביע העולם שנפתחו בקטאר ביום ראשון פתחו בפניי אפשרות חד־פעמית, כזו שלא חשבתי שתקרה לעולם: לבקר במדינה מוסלמית עוינת, שעליה שמעתי בשנים האחרונות רק בהקשרים שליליים. אנשים סביבי הביעו חשש מנסיעה כזו כישראלי, אבל בעיניי הבעיה היחידה הייתה מצפונית, בשל הדיווחים על מותם המיותר והאכזרי של אלפי מהגרי עבודה במהלך ההכנות לטורניר.
אחרי שהחלטתי לנסוע, נשאר לעסוק בעיקר בהיבט הטכני והבירוקרטי המורכב שכולל הפקת נסיעה שכזו. חברת התעופה שבחרתי היא אייר קטאר, והעובדה שכבר כמה שנים ברציפות היא זוכה באופן קבע בתואר חברת התעופה הטובה בעולם, העלתה את מד הציפייה שלי לשחקים. אבל בשנייה שהתיישבתי במטוס בכיסא המאוד לא מרווח שקיבלתי, במיוחד ביחס למי שהוא מעל גובה 1.90 מטר, הציפיות האלה קרסו ומחשבה חדשה עלתה לי לראש – האם גם כאן מעורב שוחד שמעניק את הבחירה השנתית לחברה?
סרטון הבטיחות שהוקרן מולי – שאותו הוביל לא אחר מאשר כוכב ברצלונה ונבחרת פולין, רוברט לבנדובסקי, אחד החלוצים הבכירים בעולם – הזכיר שוב את תקציבי הענק של הקטארים, שפשוט יכולים לעשות מה שהם רוצים. אוכל משובח ומערכת בידור איכותית, יחד עם כדור שינה, העבירו לי את הטיסה הצפופה שארכה יותר מ־12 שעות.
כיאה למדינה אסלאמית, מכירת אלכוהול כאן היא מחוץ לחוק, והיוצאים מהכלל הם ברים במלונות מפוארים בעיר שמאפשרים לתיירים לשתות להנאתם. כשניסיתי להיכנס לבר במלון המאריוט נבלמתי בכניסה כי הייתי ללא דרכון, וחיי הלילה בעיר נותרו עבורי בגדר תעלומה
בירידה מהמטוס בנמל התעופה חאמד בדוחא מצאתי את עצמי בחלל מפואר ומודרני. רגע לפני שאספתי את המזוודה נלקח תיק הגב שלי לשיקוף, כדי לבדוק שאיני מכניס למדינה משקאות אלכוהוליים אסורים. נמל התעופה, כמו דוחא כולה, היה מקושט לכבוד הטורניר שבפתח, ושני נציגים שלו העניקו לי עלוני מידע על המשחקים, על הפעילויות הצפויות ועל הרכבת התחתית. אחרי שהוצאתי כסף מקומי, ששמו ריאל והוא כמעט שווה לשקל, חיפשתי היכן להזמין מונית למלון שלי. אדם לבוש חליפה שענד את סמל פיפ"א ניגש אליי ואמר שהוא יכול לעזור לי עם שאטל לבית המלון. התלוויתי אליו והוא הכיר ביני ובין מי שחשבתי לנציג אחר של הטורניר. רק כשנכנסתי לרכב קלטתי שאני בעצם ישראלי שנוסע במכונית של חאפר מקומי, במדינה ערבית שהרגע הגעתי אליה לראשונה בחיי. למזלי הנהג היה אדיב ודובר אנגלית כמו רוב האנשים כאן, ועל אף שנדרשתי לשלם כמעט פי עשרה ממה שמונית רגילה הייתה דורשת, עברתי את רגעי החרדה האלה בשלום.
בתור עיתונאי האפשרות שלי למצוא מגורים בדוחא הייתה רק באמצעות הוועדה המארגנת, שהציעה דירות בגדלים שונים ובתי מלון ברחבי העיר. אני בחרתי במלון בשם ויקטוריה, שהקטארים העניקו לו ארבעה כוכבים, אבל לטעמי מגרד את השלושה ביום טוב. לאחר רישום זריז לקח אותי אחד מעובדי המלון לחדר 1009, שם גילינו להפתעתנו שני סיידים שמלבינים את הקירות. "אני לא חושב שאני יכול לשהות בחדר הזה", אמרתי בחיוך לעובד, שענה, "אני חושב שאתה צודק". משם חזרנו לקבלה, עברנו לעוד חדר ואז לעוד אחד, עד שהתמקמתי במה שהפך לביתי לימים הקרובים.
קטאר היא מדינה שונה מכל מה שאנחנו מכירים, מדינה הפועלת על פי חוקי השריעה האסלאמיים ומנהיג אותה אמיר, שייח' תמים בן חמד אאל ת'אני. את תמונותיו ותמונות אביו, השליט הקודם, אפשר למצוא בכל מקום בעיר, כיאה לדיקטטורות מעין אלו. בקטאר שולט מעמד מקומי עליון, המונה בין 300 ל־400 אלף איש, שלבושים בביגוד ערבי מסורתי וחיים לצד מעמד נחות של מהגרי עבודה, שנמצאים במדינה בהמוניהם (הערכות מדברות על כשני מיליון) ותפקידם אחד – לשרת את המעמד העליון ולציית לו. למי שמגיע מבחוץ קשה שלא להבחין במהרה ביחסי הכוחות האלה. לדוגמה, בדוחא פועלת רכבת תחתית מפוארת, נקייה וקלה מאוד לשימוש. בימים כתיקונם הנסיעה ברכבת מחולקת לפי מעמדות ומצב משפחתי: מחלקות מוזהבות למעמד העליון, שיושב על כורסאות מפנקות, מחלקות נוספות למשפחות, ואחרות לפשוטי העם.
במהלך הטורניר סדר המעמדות הזה מושהה זמנית. עובדה שגיליתי בקלות, מאחר שהיא מצוינת בבירור על המסכים האלקטרוניים ברכבת ומאפשרת למהגרי העבודה לחוות, כנראה לראשונה, את חוויית הנסיעה במחלקות המוזהבות. הבדלי המעמדות גם הופכים את דוחא בחלקה לעיר מודרנית ומפוארת באופן מוגזם וראוותני, עם מגדלי ענק מנצנצים, קניונים מפוארים שבהן חנויות מותגים מהעילית העולמית, ומסעדות ובתי קפה יקרים למדי. לצידם מתקיימים אזורים פשוטים ומוזנחים, עם חתולים שמכרסמים להנאתם שאריות מפחי אשפה.
המלון שלי ממוקם באזור כזה, ומרתק לראות בו קולאז' של מספרות שפתוחות ועמוסות גם בשעות הלילה הקטנות לצד מוסכים, מכבסות ומסעדות וסופרמרקטים, שפתוחים מסביב לשעון. באזור הזה המחירים זולים הרבה יותר ורואים בו אך ורק מהגרי עבודה, בעיקר מהודו ובנגלדש, שמתפעלים אותו והם גם הלקוחות. בקטאר אסור לקבץ נדבות, אין חסרי בית ומי שהוא אזרח ובוחר לגור במדינה, מקבל ממנה מענק נאה של עשרות אלפי דולרים בשנה.
כיאה למדינה אסלאמית, מכירת אלכוהול כאן היא מחוץ לחוק, והיוצאים מהכלל הם ברים במלונות מפוארים בעיר שמאפשרים לתיירים להיכנס ולשתות להנאתם. כאשר אני ניסיתי להיכנס לבר כזה במלון המאריוט, נבלמתי בכניסה כי הייתי ללא דרכון, וחיי הלילה בעיר נותרו עבורי בגדר תעלומה. נושא האלכוהול הפך לסיפור גדול כאן במהלך סוף השבוע הקודם, לאחר שהמארחים חזרו בהם מהבטחתם לאפשר מכירת בירה בסמוך לאצטדיונים, וכעת המקום היחיד פרט למלונות שניתן ליהנות מכוס בירה, הוא במתחם אוהדים ענק ומפואר שהוקם בסמוך לחוף המפרץ הפרסי, שנחנך במוצאי שבת ויעניק לאוהדים סדרת הופעות ומסיבות לאורך הטורניר. שם גם ממוקמים אולפני כאן 11, הגוף הישראלי המשדר, ושם גם פגשתי לרגע את מואב ורדי, שליח הערוץ. ורדי עורר מהומה קטנה בשבוע שעבר כשראיין את הזמר הקולומביאני וכוכב־העל מאלומה, ששר גם את השיר הרשמי של המונדיאל. ורדי שאל את מאלומה על מצבן העגום של זכויות האדם במדינה, והכוכב עזב את האולפן בשידור חי. "לא היו לריאיון הזה שום הגבלות מראש ולא נדרשתי להימנע משאלה זו או אחרת", מספר ורדי. "ועדיין, אחרי מה שקרה הייתה איזו תרעומת קלה ותגובה כלפיי מצד המארגנים, כנראה בעיקר כדי להראות לו שעושים משהו בנידון".
אני בעצם ישראלי שנוסע במכונית של חאפר מקומי, במדינה ערבית שהרגע הגעתי אליה לראשונה בחיי. הנהג היה אדיב ודובר אנגלית, ועל אף שנדרשתי לשלם כמעט פי 10 מבמונית רגילה, עברתי את רגעי החרדה האלה בשלום
עבור העיתונאים הוקם מרכז תקשורת ענק, שנראה כאילו הועתק אחד לאחד מזה שהוקם במשחקי טוקיו לפני שנה. בכניסה אליו, כמו לכל אחד מהמרכזים האחרים, עוברים בדיקה ביטחונית, שבאזור האוהדים כללה גם הורדת חגורת מכנסיים. במרכז התקשורת, הדבר היחיד שביקשו ממני הוא להסיר את התווית מבקבוק המים המינרליים שבאתי איתו, שחלילה לא אסתובב עם בקבוק מים שהם לא המים המינרליים הקטאריים הרשמיים של הטורניר. במרכז המדיה מתקיימות גם מסיבות עיתונאים שונות, ו־24 שעות לפני שריקת הפתיחה הגיע לשם נשיא פיפ"א, השווייצרי ג'אני אינפנטינו. הנשיא עלה להתקפה מהשנייה הראשונה, כנראה כתשובה למתקפות על ארגונו שרק הלכו והחריפו לקראת פתיחת הטורניר, וכדי להקדים תרופה למכה ולמבול השאלות שידע שיזרמו לעברו. בנאום חוצב להבות בן 50 דקות טען אינפנטינו שתרבות המערב שממנה הוא מגיע מזלזלת בקטאר ובמוסלמים, שעניין האלכוהול הוא שולי, שהמהגרים מקבלים בקטאר תנאים טובים יותר מבארץ המוצא שלהם, שהיחס לנשים באיראן אכן מדאיג אותו ולכן הארגון תרם לכך שנשים איראניות יוכלו להגיע למשחקי הכדורגל, ושהגיעה העת להתמקד בטורניר, שהוא צופה שיהיה הטוב אי פעם. הנשיא ציין גם את העובדה שהארגון פתח לראשונה את השער לישראלים לטורניר (לא מדויק, ניתן להיכנס לקטאר כבר שנים ארוכות) בתקווה שזה יהפוך לחלק מהמורשת של הארגון.
בקטאר שורר בשעות היום חום כבד של 35 מעלות, שהוא גרוע קצת פחות ברגעים שהשמש נעלמת. משעות אחר הצהריים־ערב, צונחות המעלות לכיוון 18 מעלות והופכת את הערב המדברי לנעים במיוחד.
בימים הראשונים שלי בעיר, עד שהחלו המשחקים בפועל, נראה היה שאנשי קטאר התכוננו היטב לטורניר ושהכול מסודר ומאורגן. מלבד הרכבת התחתית, יש גם הסעות חינם ממקום למקום, שילוט יעיל ובעיקר המון סדרנים ושוטרים שבאמת מנסים לעזור לך להגיע למקום חפצך. מצד שני מרחקי ההליכה בין תחנות המטרו ליעדים השונים הם ארוכים ומוגזמים. מהרגע שהגעתי העומס עולה כאן בכל יום, והשאלה הגדולה היא איך הכול יתנהל תחת לוח משחקים יומיומי צפוף במשך שבועיים, שבו אמורים לעבור ממקום למקום עשרות אלפי אנשים בזמן קצר. מעולם לא התקיים טורניר בסדר גודל כזה בעיר קטנה שכזו, ולא ידוע איך זה ייראה והאם באמת מיליון האיש ויותר שמצפים להם על פי ההערכות, באמת יגיעו לכאן.
במקומות שבהם הסתובבתי ביממה הראשונה כמעט לא ראיתי אוהדים. ביום חמישי בלילה, כשהגעתי לראשונה לשוק הוואקף, שוק ססגוני שמזכיר מאוד את העיר העתיקה בירושלים, ראיתי לפתע חגיגות ענק של אוהדים, שרקדו, תופפו ושרו בקולי קולות. זמן קצר לאחר מכן פורסם שרוב החוגגים הם בכלל פקיסטנים צעירים שהובאו למדינה כדי ליצור אווירה מזויפת, בתמורה לשלוש ארוחות ביום, מגורים ושכר מגוחך של עשרה דולרים ביום. במקרה של הקטארים אני כבר מאמין שהכול יכול להיות, ומאז הפרסום ראיתי בוודאות באור יום קבוצות כאלה מסתובבות בעיר בחולצות של נבחרות שונות.
האמת שעד כה נתקלתי באוהדים "אמיתיים" רק מתוניסיה, אלג'יריה, גאנה ורחבי דרום אמריקה. "על אף שזה רחוק ויקר, 8,000 איש מאקוודור צפויים להגיע למשחקים, אנשים שוברים חסכונות, מוכרים מכוניות, אף אחד לא מבין איך הם עומדים בזה כלכלית, אבל מבחינתם זו הזדמנות של פעם בחיים והם לא מתכוונים לפספס אותה", כך סיפר לי דייגו אלקורס, עיתונאי ושדרן ספורט מאקוודור שמשדר שלוש תוכניות בשידור חי בכל יום מקטאר לרחבי דרום אמריקה. "הייתי כאן בהגרלה שהתקיימה בחודש אפריל וביקשתי מהמארגנים ללכת לראות את הפועלים שמקימים את האצטדיונים, וברגע אחד היחס אליי השתנה לחלוטין. הם סירבו בתוקף ושאלו אותי בשביל מה אני צריך ללכת לשם. אני מאמין שגם מאותו הרגע שמו מישהו מול המלון שלי כדי לעקוב אחרי הפעילות שלי כאן. הבת שלי הגיעה לכאן בתור מתנדבת של פיפ"א. היא התרגשה להגיע אבל אז התאכזבה מאוד לגלות שנתנו להם מגורים שהתחושה והמראה שבהם מזכירים בית כלא".
כל הרושם על הארגון היעיל של הקטארים התפוגג לרסיסים עוד לפני שריקת הפתיחה של המשחק הראשון, בין קטאר המארחת לבין אקוודור. המשחק התקיים באצטדיון אל־בית, במגרש המרוחק כשעה מדוחא הבירה (המרוחק ביותר מבין האצטדיונים) בעיר ח'ור, ואינו קרוב לשום תחנת רכבת. העובדה הזו מצריכה מהמארגנים להעמיד מערך הסעות נרחב לרשות אנשי התקשורת, שמספרם מוערך באלף איש למשחק. הצטרפתי להסעה כזו כחמש שעות לפני שריקת הפתיחה, ולאחר שהגענו בסמוך לאצטדיון נתקלנו בבלגן הראשון, שנגרם מכך שהקטארים בנו כביש גישה צר אחד לכניסה של 60 אלף אנשים. בשלב מסוים הנהג פשוט התייאש והוריד אותנו באמצע הכביש, ופתאום מצאתי את עצמי מזגזג בין מכוניות בדרכי לכניסת המדיה.
האצטדיון עצמו התגלה כמודרני ומפואר. על כל אחד מהכיסאות חיכתה שקית של מתנות, שכללה חולצה, בובה של לוגו התחרות, בושם קטן ודגם של סמל האליפות, שאם אנסה לקחת אותו הביתה, יעלה לי בקנס של משקל יתר במזוודה.
טקס הפתיחה החל כשעה וחצי לפני פתיחת המשחק וכלל ריקודים, שירים, מיצגים ונאום של האמיר הקטארי, שהופיע לסירוגין עם אביו על המסכים במהלך הטקס, במה שהעניק קצת טעם צפון־קוריאני למעמד. המסרים בטקס, כרגיל במעמדים כאלה, היו של אחדות, אהבה ושלום, אבל בהתחשב ברקע האפל של קיום הטורניר, הם נשמעו הפעם חלולים מתמיד.
בימים שקדמו למשחק רצה שמועה שהקטארים הציעו מיליוני דולרים לשחקני אקוודור כדי שיפסידו להם במשחק. כבר משריקת הפתיחה היה ברור שזה לא המקרה, כאשר קטאר התגלתה כקבוצה מביכה שלא מסוגלת לעבור את חצי המגרש. שער חוקי שנפסל בטענת נבדל של אקוודור אחרי חמש דקות, העלה מיד את מפלס הקונספירציה, אבל שני שערים קלילים שלהם מול אפס יכולת של היריבה הכריעו את ההתמודדות וקבעו תקדים – קטאר היא המארחת הראשונה שמפסידה משחק פתיחה במונדיאל. כבוד. האוהדים הקטארים החלו לנטוש את האצטדיון כבר בדקה ה־50 והשאירו אותו ריק למחצה.
החזרה למלון כבר הפכה סיוט אמיתי. התור למערך ההסעות של אנשי המדיה הפך מהר מאוד לכאוס אחד גדול, כשכולם רודפים אחרי האוטובוסים בלי שום סדר ועם הפעלת אגרסיביות מוגזמת. עובדת היותי ישראלי סייעה לי ליישר קו ולמצוא לעצמי מקום באחד האוטובוסים, בדרך לנסיעה ארוכה חזרה למלון לקראת חצות הליל.
באופן כללי האנשים כאן מאוד אדיבים וחייכנים, חלקם מנופף לעברי כשאני הולך ברחוב, מתעניין לדעת מהיכן אני ושמח באופן כללי לפגוש אדם לבן מארץ אחרת, ודאי כשמדובר במהגרי העבודה. חוץ מהנסיעה הראשונה למלון, אני מרגיש כאן מאוד בטוח. אין כמעט פשע במדינה הזו, כי החוקים הקשוחים מרתיעים ממעשים מסוג זה. ועדיין, אני לא חי באשליות ויודע שהמילה "ישראל" היא דגל אדום ללא מעט אנשים פה, ויש סביבי כאן גם לא מעט שונאים. הייתי צריך רק לראות את הפרצוף המשתנה של צמד אזרחים קטארים שהצטלמתי איתם, אחרי שאמרתי להם מאיפה אני, כדי להבין בדיוק היכן אני נמצא. בנוסף, הדגל הפלסטיני נוכח כאן מאוד, עברית היא השפה היחידה שאינה מברכת לשלום בכניסה לאצטדיון אל־בית וניסיון לפתוח כאן מסעדה כשרה לימי המשחקים, נכשל. ועדיין, זה לא ימנע ממני להגיד לאנשים מהיכן אני וגם להמשיך לחוות לעומק את קטאר, בשבוע שעוד נותר לי להיות כאן.
