עם כניסתנו לשנת תשפ"ג כמעט מיותר לציין שהדרכים הישנות להאזנה ולמכירה של מוזיקה, שכללו דיסקים ואוזניות עם חוטים, כבר אינן רלוונטיות. ועל אף שהתפרסמו כתבות על כך ששוק התקליטים חוזר למגמת צמיחה, אף אחד לא באמת בונה על אווירת הווינטג' שתחזיק אותו כלכלית. מאז שנכנסו לחיינו שירותי הסטרימינג אפשר לומר די בבהירות שהם־הם העתיד של ההאזנה למוזיקה.
באמצע שנות האלפיים יצאה לדרך חברת אפל עם אייטיונס, שרק כעבור מספר שנים בלתי מבוטל הפכה עצמה לאפל מיוזיק – הניסיון הראשון לקניית מוזיקה דרך האינטרנט. מאז קמו לה מתחרות שונות, הבולטת בהן היא האפליקציה משוודיה עם השם המתקתק ספוטיפיי. בדיעבד אפשר לומר כי ספוטיפיי הפכה להיות שובר השוויון בעולם ההאזנה למוזיקה.
עבר קצת זמן, ולבסוף המעבר החד של הקהל להאזנה באמצעות אפליקציות הסטרימינג חלחל גם לאוזניים הישראליות, שאימצו את הפלטפורמות.
הנגישות הקלה להרשמה כמנוי ותשלום חודשי שווה ערך לחצי מסכום של דיסק או תקליט, הביאו לכך שהמאזינים נטשו את הדרכים הישנות ונהרו לשירות הנוח והזול.
העניין הוא שאמנים צריכים להרוויח כסף כדי שיוכלו להתקיים, והתמלוגים בפלטפורמות החדשות אינם מסבירי פנים. האזנות באפליקציות המוזיקה אומנם מכניסות מתישהו סכומי כסף לאמנים, אך כדי שזה יקרה עליהם לעבוד קשה כדי לכוון את המאזינים אליהם.
בשירותי הסטרימינג המאזינים נחשפים ללא מעט מוזיקה שבכל מדיום אחר ספק אם היו מגיעים אליה. הפלטפורמות מציעות רשימות השמעה שונות, וכך אם איזה צליל תופס למישהו את האוזן, בגלילה קלה עם האצבע הוא נחשף לרפרטואר המלא של המוזיקאי. האמנים הבינו שכדי שהאלגוריתם יוביל את המאזינים לשמוע דווקא את המוזיקה שלהם כדאי להם ליצור שיתופי פעולה מעניינים.
כך זכינו לשילובים נהדרים כמו טונה עם פאר טסי או טדי נגוסה, יושי וקרולינה, פול טראנק וג'ימבו ג'יי, עדן חסון ואודיה ועוד לא מעט אחרים. השירים המשולבים מובילים לערבוביה שלמה ברשימות ההאזנה ומבשרים על תחילתה של מגמה חדשה.
מגמה נוספת היא הצמא הישראלי להופעות חיות, שהביא לביקוש אדיר לכרטיסים. חשבו על זה רגע. עומר אדם, עדן חסון ורביד פלוטניק מילאו את היכל מנורה מבטחים, והכרטיסים להופעה של האחרון עם אלבומו "תוך כדי תנועה" היו סולד־אאוט. טונה, חנן בן־ארי, ישי ריבו, אודיה, יסמין מועלם, טדי נגוסה ועוד רשימה ארוכה של אמנים פתחו עוד ועוד הופעות ברחבי הארץ. נועה קירל מכרה 30 אלף כרטיסים להופעתה בפארק הירקון, והאמפי בקיסריה, שפעם היה חותמת להצלחה של אמן, התמלא גם הוא לא מעט פעמים בהופעות שונות ומגוונות. דודו טסה וברי סחרוף החלו במופע משותף שבעקבות הצלחתו נפתחו עוד ועוד מועדים שלו, הפקת ההופעה המושקעת של האלבום הראשון של אביתר בנאי הייתה כה מוצלחת בשתי הפעמים שעלתה בתל־אביב, שהוחלט לפתוח עוד מועד בקיסריה שהתמלא די מהר והביא לפתיחת מופע נוסף יום קודם. אם נתחיל לפרט את כל האמנים שמילאו את אמפי שוני, רדינג 3 ואולמות הזאפה, כנראה לא נסיים.
מעבר לדוגמה כזו או אחרת, הסמן החזק ביותר לנהירת הקהל להופעות חיות הוא ההחלטה של הבארבי לפתוח כמה וכמה הופעות של "חתול בשק" – אנשים שילמו על כרטיס בלי לדעת מי יופיע בערב, מלבד העובדה שהוא יכלול כמה אמנים. הקונספט צבר תאוצה ומצליח, ונכון לעכשיו הכרטיסים להופעות בנובמבר ודצמבר אזלו, אך עוד נותרו לינואר אם נפשכם חפצה.
הדבר המעניין הוא שבצורה מוזרה דווקא השילוב בין כניסת שירותי הסטרימינג והתפתחות הרשתות החברתיות לבין הרעב הישראלי להופעות שהתפתח בסגרים של תקופת הקורונה, הוא זה שסלל את הדרך לשנה מטורפת במוזיקה הישראלית.
לאחר לא מעט שנים שהמוזיקה שלנו הייתה מושפעת בעיקר מזו שמנוגנת מעבר לים, נראה שבשנים האחרונות הולך ומתהווה לו פסקול ישראלי מגוון ומעניין, שכמו שנראה כרגע עוד צפוי להצמיח לא מעט להיטים והרבה מאוד הופעות טובות. בסיום שנה כל כך עשירה אפשר להגיד שהעתיד כבר כאן, שכבר עכשיו שוק המוזיקה הישראלי רווי לא רק בהרבה מוזיקה טובה, אלא במגוון שכמותו עדיין לא היה לאורך השנים. אנו עדים לסימביוזה מיוחדת שבה סטרימינג־הופעות־שת"פים וההוצאה שלהם לפועל בצורות שונות מפרים את שוק המוזיקה הישראלי ומספקים לנו הנאה מרבית ומעודדת לקראת השנים הבאות.
מעבר לגבולות
היצוא המוזיקלי מישראל לרחבי העולם תופס תאוצה
אם תציצו בפירוט המופעים של פסטיבלי טראנס בדרום אמריקה, באירופה או כל מקום אחר שהם מתקיימים, יש סיכוי טוב שתמצאו שם נוכחות נכבדה ביותר ליוצרים ישראלים. המגמה, שהחלה בעיקר בפריצה המטאורית של אינפקטד מאשרום בתחילת המילניום, כבר מזמן הפכה לעובדה מוגמרת. בישראל מתקיימת סצנת טראנס שעל איכותה לא ניתן לערער. החידוש הוא שזה לא רק הטראנס.
תקליטנים ומפיקים מסצנת ההאוס הישראלי כמו רד אקסס ועמית אגמי חתומים בלייבלים עולמיים נחשבים ומנוגנים במסיבות ובפסטיבלים הגדולים ביותר. נועה קירל ומרגי אומנם עוד צריכים להוכיח את עצמם, אבל גם החוזים הבינלאומיים שעליהם חתמו ובמסגרתם החלו להוציא מוזיקה, הם לא עניין לא מה בכך. לצידם ראוי לציין גם את המפיק הצעיר והמוכשר עומר פדי שהפיק שירים לליל נאז X, ג'סטין ביבר, 24K גולדן ועוד, כמו גם ג'וני גולדשטיין שמפיק אמנים גדולים ונחשבים כבר שנים רבות, ואף הוא דוגמה להצלחה כבירה.
ההצלחה לא ניכרת רק בגזרה האלקטרונית. ישי ריבו וחנן בן־ארי הספיקו להגיח לארה"ב, פריז ולונדון (ריבו) למסעי הופעות משלהם לצד טורים בינלאומיים של נגה ארז ולולה מארש בשנה האחרונה, כשלחלקם באופק צפויים טורים נוספים. ביחסים בין הגודל והמרחב של המוזיקה הבינלאומית ובין המזעריות של הסצנה הישראלית בתוכו, אולי קשה לאפיין את הסבבים בעולם כמגמה או כחותמת להצלחה ישראלית מעבר לים. ועדיין, ההופעות והחוזים ביבשות רחוקות בשנה האחרונה נראים כתחילתה של דרך נוספת לבטא את הצלחת היצירה הישראלית.
