זכר לחורבן: שישה מאיירים בפרשנות עכשווית לפסוקים ממגילת איכה

אפרת קדרי / "אֵיכָה יוּעַם זָהָב"

פרק ד', פסוק א'

מחבר מגילת איכה מבכה על ירידת ערכו של מה שנקרא בפיו "זהב". הפרשנים רואים בזהב סימן לטוב הישן שהתעמעם ונשחק. בהשוואה לימינו, בחרתי להציג את הפער ההולך ונערם בין המוזיקה הישראלית של פעם למוזיקת הפופ העכשווית.

ורד צין // "קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם"

לרוב האור חזק יותר, אני הולכת שמחה בעולם והדברים מסתדרים. אבל אז פתאום יש יום כזה שמשהו קורה בו, או שהרבה דברים לא טובים מתאספים אליו, ופתאום תוך רגע האור מתעמעם ומגיעות מחשבות רעות וכואבות. אין אף רודף מבחוץ כי לא צריך. לבד אני מגיעה למדבר ורודפת את עצמי.

כל כך מהר אני מקבלת כוחות־על רעים כאלו, שמראים לי תוך שניות כמה הכול רע וכמה שאני כלום ולא מספיק.

לפעמים יש לי את הכוח להדליק מחדש את האור, והרגע הזה עובר מהר כמו שבא,

ולפעמים זה קשה יותר, ולוקח זמן בכלל לרצות את הטוב בחזרה.

אחרי שזה עובר אני משתדלת לחבק את עצמי ולזכור שגם זה חלק מהחיים.

שזה בסדר ושמותר לפעמים גם להיות עצובה. אבל גם לזכור לומר לעצמי דברים יפים.

ותשעה באב הוא רגע בריא כזה, מהרגעים הגאוניים של היהדות, שאומר בואו ניקח הפסקה לרגע מהטוב.

לא נחכה לרודפים שיבואו לנו בהפתעה ויחרבו רגעים בהירים, אלא נכין את עצמנו וניתן לדברים מקום מראש. היום מותר לכאוב, ומותר להיזכר בכל מה שרע, ומותר לבכות ולהתעצב ולהשתבלל ולהתכנס ולהרפות. כדי שמחר נוכל לקום חזקים יותר, ולדעת שנתנו לעצמנו מקום ועכשיו אפשר להמשיך לחיות ולאהוב.

נטע שלם–סוקולובסקי / "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד"

פרק א', פסוק א'

חשבתי על פרשנות אישית ועכשווית למילים "איכה ישבה בדד" ובחרתי להתמקד בבדידות שנכפית עלינו מתוך ההתמכרות למסכים. בדידות שכמעט כולנו מתמודדים איתה. בדידות של אדם בתוך המון אנשים. הבדידות הזו והאשליה שעולם המסכים הכניס לעולם שלנו, מזכירות בכל רגע כמה קשר אנושי, דיבור, מבט וחיוך הם חיוניים לנו וכמה צריך להתאמץ וליצור אותם בעולם שכמעט שכח איך בני אנוש אמורים לתקשר זה עם זה.

יניב טורם / "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים"

פרק א', פסוק ב'

על שקט מתוח בסופה של מערכת יחסים, על חזרה מדייט שנגמר עוד לפני שהתחיל, על תקוות שהתנפצו, על זמן שמתעקש להמשיך ולהתקדם ללא חמלה, על אקסים שהולכים ונערמים כמו שלל ממלחמה שאין בה מנצחים – על כל אלה בוכה ירושלים.

בחרתי בפסוק המופיע בתחילת המגילה, כי הרגשתי שאני רוצה לספר על הרגע הבודד, העצוב וחסר התקווה הזה, אבל גם להציע דברי נחמה מהמשך המגילה – "כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה'" (פרק ג' פסוק ל"א)

 

 בת אל בן–חורין / "הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה"

פרק ב', פסוק י"ח

יש מצבים בחיים שהשבר כל כך עמוק, שאנו שוחים בתוך בריכת הדמעות של עצמנו, כמעט טובעים. אבל אז ממש ברגע האחרון, דווקא מתוך בריכת הדמעות הזו ובזכותה – מתחילים לצמוח להם פרחים.

הפסוק הזה מתאר עבורי את הרגע העוצמתי שלפני המעבר מהחשכה אל הזריחה, לפני היציאה לאור, רגע לפני ההתחדשות והצמיחה – שלא היו מתרחשות בלעדי השבר והסדקים.

שקד סגל / "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה"

פרק ב', פסוק י"ט

שני פסוקים סמוכים סותרים לכאורה זה את זה. הם מפצירים בירושלים לשאת שתי תפילות שונות: באחד, שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'; בשני – קומי רוני בלילה, בראש אשמורות.

הפסוק השני תלוש כביכול מאווירת החורבן. באמצע הקינות אנחנו נדרשים להתפלל מתוך שמחה: קומי רוני בלילה. דווקא בשיא החושך, בראש אשמורות, קומי רוני בעיצומו של החורבן.

אגב, פיוט מפורסם שאנחנו אומרים מדי ערב שבת, מגלם בחובו רעיון זהה כמעט: קומי צאי מתוך ההפכה, רב לך שבת בעמק הבכא – מספיק ישבת שם וקוננת. קומי רוני בלילה, והוא יחמול עלייך חמלה.